יום אחד בלבד פרק 34 - 56
פרק 34 - עקשנות ונחישות (גירית)
לפעמים המשימה שאנו נדרשים להתמודד עִמה היא כה מאתגרת או דורשנית, עד שהיא נראית גדולה עלינו. אנו עומדים מולה ושואלים את עצמנו: האם אני באמת יכול לה? האם זה לא גדול עליי? לפעמים אנחנו מצליחים להביט על האתגר מראש, ולפעמים החיים "זורקים" אותנו לתוך האירוע מבלי שבחרנו בכך במודע.
כשבאנו לשפץ את הגינה הקדמית שלנו, אשתי ואני שוחחנו והחלטנו להשקיע ולעשות פינת דשא לילדים - לא שטח ענק, בסך הכול תשעה מטרים רבועים. במקום להזמין עגלה עם מנוף לכמות דשא שאיני צריך, הציע לי אחמד, בעל המשתלה המקומית, באדיבותו הרבה: "עוד כמה ימים אני בונה גינה למישהו בכפר, יישאר לי אקסטרה דשא, מוזמן לבוא לקחת אותו בכיף". התגייסתי למשימה, רתמתי עגלה לרכב והתייצבתי במקום עם זוג כפפות, כשלנגד עיניי עומדת עבודה מהירה של העמסת כמה פלטות דשא וחזרה הביתה.
כשהגעתי לכתובת הרצויה, יצאתי מהרכב ועמדתי מול משטח שלם של דשא - כזה שצריך מלגזה ומשאית בשביל לשנע אותו. הגנן המבצע בדיוק סיים לנקות את הגינה ואמר לי – כל השאר שלך, הבנתי שאני לא יכול לקחת רק את מה שאני צריך ולהשאיר את השאר כך; לאדיבות, כך נראה, מגיבים באדיבות, אז הייתי צריך לקחת הרבה יותר ממה שתכננתי וגם לנקות אחריי. ניסיתי בניסיון נואש לגרור את המשטח לרכב, אבל ערימת הדשא "צחקה" עליי; כל מלבן דשא הגיע עם שכבה עבה ודחוסה של אדמה שלא זזה לשום מקום בקלות.
זו אולי דוגמה פעוטה, אבל היא ממחישה את הנקודה: התבוננתי בערימת האדמה והדשא הכבדה והחלטתי להיות גירית. מה שנדמה היה כמשימה של חצי שעה התברר כפרויקט של שעות ארוכות - סחיבה של פיסה אחר פיסה, ניקוי, העמסה, פינוי, ואז כמובן לנקות את העגלה של השכן, נסיעה לחנות חומרי בנייה וחפירת תשתיות עמוקות לצנרת מים. היום הדשא ירוק ונעים לשבת עליו, והמשימה הושלמה.
גירית הדבש היא בעיניי אחד היצורים המופלאים ביותר בטבע. את מה שחסר לה בכוח או בגודל, היא מפצה בנחישות ובעקשנות אינסופיות. דווקא העקשנות הזו מאפשרת לה להתמודד עם האתגרים האדירים שנקרים בדרכה - היא לא מוותרת, לא אומרת נואש ולא מסתובבת אחורה. היא נכנסת במכשול ראש בראש, עד שהוא נפתר. יש דברים בחיים שנפתרים רק בעזרת נחישות ועקשנות. זו יכולה להיות משימה פיזית מאתגרת, אך גם משימה תודעתית או מנטלית אדירה. ההתמדה, ראיית המטרה שלכם לנגד עיניכם וההבנה הפנימית שלא תוותרו עד שתצליחו – הם שלפעמים יאפשרו לכם להגיע בדיוק אל מחוז חפצכם. בכל מה שנוגע לשלום הפנימי שלכם, היו גירית.
פרק 35 - אי ידיעה
איני יודע מה משמעות הדבר וכיצד עליי לנהוג. הצהרה זו נתפסת פעמים רבות כחולשה, בעוד כוח גדול מאוד עומד מאחוריה. מי יכול להיות בתודעה זו מלבד הענווים? מי יכול להרגיש איתה בנוח מלבד אלו שיש בהם ביטחון ואמונה שהתשובה תגיע?
אתם לא חייבים להגיב על כל דבר, אתם לא חייבים לדעת כל דבר. אי הידיעה מאפשרת לכם להיות במקום של למידה, ערנות שקטה ושכל פתוח, ללמוד מחדש על המהות והמשמעות של הדבר, להיות פתוחים לפרשנות חדשה, למחשבות חדשות ולתפישות חדשות שיוכלו לשרת אתכם טוב יותר בדרככם אל השלום, בדרככם ללמוד דבר-מה חדש.
אי הידיעה מאפשרת לנו לקחת צעד אחורה ולהאזין לקולות אחרים בתוכנו – לא לאלו שממהרים להגיב ולשפוט, ולא לאלו שמסתירים פחד משינוי ומהלא-נודע באמצעות שימוש בתבניות וצורות חשיבה מוכרות, עייפות ושחוקות. היא מאפשרת לכם להאזין לאינטליגנציה הקוסמית, לתבונה שבתוככם, להעריך מחדש ולראות את הדברים כמות שהם.
אומרים שאיינשטיין, כשניצב בפני בעיה מתמטית מורכבת, נהג לומר: “תן לי להיות עם זה" ולא: “תן לי לחשוב על זה". הגאון יודע שהמסלול לפתרון דברים מורכבים, לראותם באור אחר, אינו עובר דרך אותן תבניות ומסגרות חשיבה קיימות. פעמים רבות, נגלה שה"בעיה" - או הדבר שאנו מבקשים לראות באופן אחר – הוא תוצר של אותן תפישות ותצורות חשיבה שכבר אינן משרתות אותנו. וכבר ידוע לנו, שאי אפשר לפתור בעיה באמצעות הדבר שיצר אותה; אי אפשר לנהוג באותה דרך ולצפות לתוצאות שונות.
אי הידיעה מאפשרת לנו לקבל שיש כוחות גדולים מאיתנו ודברים שאינם מובנים לנו. לעיתים נהיה באי ידיעה גם ימים, שבועות ואף שנים. אנו ממתינים, נותנים לדבר שאנו רוצים לשנות או לפתור להימצא שם, מאזינים בקשב, עד אשר עולה בנו משהו חדש - יצירתיות או נקודת מבט חדשה המאפשרת לנו להמשיך ולצמוח הלאה. לעיתים גם נבין שאיננו מסוגלים להבין את הדבר, שחסרים לנו הכלים, השֵׂכֶל או האינטליגנציה כדי להבין אותו לאשורו. זה גם בסדר - אי הידיעה מאפשרת לנו לחיות עם זה בשלום.
אחת התובנות האחרונות העמוקות שהיו לי, היא שאיני צריך לעשות דבר, זו אמרה מוזרה בהקשר לפרקים אחרים, כי נראה שאני מעודד את הקורא להיות בעשייה ופעילות מתמידה, אך זה בדיוק הפרדוקס של העולם הזה. הפילוסופיה של המים יכולה אולי לתאר את כוונתי בצורה מהימנה – את מה שאתם באמת, אתם לא צריכים להשיג, אתם גם לא יכולים להשיג. אתם לא יוצרים את זה, לא בוראים את זה, וזה נמצא מעבר לכל אפשרות לשינוי, תודה לאל.
אתם לא יודעים להגיע לשלום הפנימי העמוק והמוחלט שאני מדבר עליו כל הספר, אם הייתם יודעים כבר הייתם מגיעים לשם. אי הידיעה זה אחד הכלים החזקים ביותר להגיע למחוז חפצנו, כי למעשה, רק ההכרה שכך שאנו לא יודעים, יכולה לפנות את המרחב ללמידה להתרחש. אי הידיעה היא כלי כה חזק, שאם הייתם משתמשים בו עד הסוף ממש ברגע הזה, מיד הייתם מגיעים להארה עמוקה.
פרק 36 - הרועה
המסע לגאולה, לשלום הפנימי, אינו מסע של בודדים. הוא אינו מסע של בודדים כי אתם לא תגיעו הביתה לבד; התפקיד שלכם משתרע הרבה מעבר לכך: עליכם לגאול ולשחרר את העולם כולו, להביא שלום לכל חלק של עצמכם. הניסיון להגיע להתעלות אישית נועד לכישלון: כמו פנימה כך החוצה – שניהם היבטים של אותו הדבר. כמו שעליכם להאיר לכל אדם בברכת השלום, כך עליכם לפנות פנימה ולהביא איתכם את כל החלקים שלכם שהושארו מאחור.
מדע הפסיכולוגיה מדבר פעמים רבות על חלקים שונים בתוכנו. יש להם רצונות שונים, אולי אפילו סיפור שונה, חוויות חיים שונות ומקומות שבהם פעלנו בחוסר מודעות לא נעלמו; הן נשארו בתוכנו וממתינות שניגש אליהן, נאסוף אותן חזרה אל עצמנו, נעשה איתן שלום, נקבלן בהבנה, נתפייס עם עצמנו ונשלח אהבה גדולה. ככל שהפיצול עמוק יותר, כך יש יותר חלקים לאסוף. שנים רבות ראיתי את המסע הרוחני כניסיון להשתחרר ולברוח מעצמי, להשתחרר ולברוח מהעולם. רבים מאיתנו עשו את השגיאה הזו, אך ללא התבוננות עמוקה ועבודה עם כל מה שדורש שלום בתוכנו, לא נצליח להתקדם. משהו מושך אותנו אחורה, משהו תוקע אותנו במקום.
עבורי זה היה שלום הצעיר: נער רך ורגיש בן 14, שנשלח לפנימייה צבאית. השנה הראשונה בפנימייה הייתה קשה מאוד. חוויתי רגשות שלא הצלחתי להכיל – פחד וכאב נורא, תחושת נטישה ובדידות עמוקה, ללא אם אוהבת או חבר שיוכל לנחם, ללא הדרכה ועיבוד של מה שאני חווה ומרגיש, וללא הרגשה שיש לי לאן לחזור. בדיעבד אני יודע שפני הדברים היו שונים מכפי שחוויתי, אך זה מה שהרגשתי אז. בלילות ארוכים ובודדים הלכתי לישון בוכה פעמים רבות; רציתי הביתה, רציתי להרגיש עטוף ומוגן, רציתי את המיטה שלי בחדר שלי וארוחת ערב חמה וטעימה של אמא שלי, אך לא היה מזור או הקלה.
יום אחרי יום, לילות ארוכים ומלאי עצב עמוק – לא ידעתי איך להתמודד, ובתוך חשכת הלילה פניתי נגד עצמי. לא היו לי הכלים הנדרשים, אז קברתי עמוק בתוכי את הכאב ואת הפחד, ואת כל הרצונות שלי לחום, לחיבוק ולאהבה. החלק הזה בתוכי, שהיה זקוק יותר מכול לחמלה אוהבת והבנה, זכה לבוז ולהתעלמות ונשכח הרחק מאחור.
חלקים שנשארים מאחור לא נעלמים; הם לא מפסיקים להשפיע. נתקדם ככל שנתקדם, לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור אחורה, להתבונן פנימה אל תוכנו ולגשת לאותם חלקים, לפגוש אותם על כל הכאב שעולה מהם, לחמול על עצמנו ולחברם שוב יחדיו אלינו. השיח הפנימי הזה יכול להיות קשה מאוד, אך זכרו שאיננו לבד בתהליך. כולנו השארנו לאורך הדרך חלקים שונים בתוכנו הקוראים לנו לחזור אליהם, לפגוש אותם עם כל הקושי והמורכבות שהם מביאים, ולעשות איתם שלום. דמו שמאחורי כל הפחד או הקושי הזה מצוי ניצוץ אלוהי – חלק מכם הזקוק לכך שתחזירו אותו אליכם. אתם לא תחזרו להיות מה שהייתם אז; אור השלום, החמלה והאהבה שבתוככם ישחררו אותו מן השרשראות הכבדות שכבלו אותו לעבר. האור יחזור הביתה, ומה שצריך להיסלח – יסולח ויחזור למקומו בשלום.
פרק 37 - התמודדות עם מצבי תודעה מאתגרים
כשהמשכתי את הנסיעה שלי הביתה לאחר המפגש עם האלוהים, זכיתי לראות את שינוי התודעה ההדרגתי שבין תודעת השמיים והאחדות שבה שהיתי, לבין החזרה לתודעת הנפרדות ה"נורמלית" והיומיומית. בתהליך שנמשך כמה שעות, ראיתי את מחשבות האגו והגוף: בתחילה הן רצו ברקע, רחוק ממני, כמו גלים על פני הים למי ששוכן בשלווה במעמקים. ככל שעבר הזמן, ראיתי כיצד הן מתקרבות עוד ועוד, עד שהזדהיתי איתן וחזרתי "לעצמי". בהתבוננויות המשך, ראיתי כיצד המחשבות הללו פועלות ללא הרף לפתות אותי, לגרום לי להאמין במה שהן אומרות, לתת להן משמעות, ובכך -להעניק להן ממשות, לכאורה.
מה גורם לנו לחוות היעדר שלווה מלבד המחשבות הנפרדות שלנו? מה גורם לנו סבל וכאב, מלבד המחשבות הנפרדות שלנו? התבוננו בהן - והיווכחו בעצמכם.
אנו מכוונים למצב תודעתי גבוה יותר: מצב תודעתי שליו, נעים, בטוח ומוגן. זוהי מטרתנו. אין שלום מלבד במקום הזה, ואין לחפשו במקום אחר. בדרך לשם, במסע שלנו, נחווה כל מיני חוויות של שינוי והתרחבות תודעה. במקביל, תמשיך לרוץ ברקע "התוכנה" שתנסה להחזיר אותנו למצב תודעתי של נפרדות. היא פועלת מכוח החלטתנו ומכוח השקעתנו בה, אך לא לעולם חוסן.
לפעמים, דווקא לפני שינוי משמעותי או תובנה עמוקה, שלב נוסף בסולם, המחשבות הללו יעלו ביתר שאת, והפיתוי לשכוח יהיה גדול מאוד. אין זה דבר הנכון רק לעולמות הרחבת התודעה; גם באתגרים אחרים אנו חווים זאת: לפני שינוי מהותי, עולות המחשבות הישנות, המייצגות את מי שאנו כבר לא.
עלינו להרגיש בטוחים לעומת כל מצב תודעתי שבא, ולקחת צעד אחורה למקום של התבוננות. נכון, אנו מבקשים שלווה ושלום, אך איננו חוששים להתבונן גם בחושך. ההבדל בין שהייה בתודעת נפרדות מתוך מודעות לבין שהייה בתודעת נפרדות מתוך שכחה הוא אדיר. חזרנו על הרעיון הזה בדרכים שונות ומתוך נקודות מבט שונות. יש ערך אדיר ביכולת לקחת צעד אחורה ולהתבונן במה שעולה.
יתרה מזו, אי אפשר לגדול ולצמוח ללא היכולת להתבונן. לעיתים אנו נגיע גם למצבי תודעה שאנו נחווה כ”מוזרים”, לא ממקום שיפוטי, אלא חוויה של מצב תודעתי שונה מהיום יום שלנו. אנו עלולים למצוא את עצמנו במבוכה מול מצבים אלו, לא היינו בהם לפני, אנו לא יודעים איך להגיב ולפעול בהם. כשזה מגיע עלינו לקבל זאת בשלום, לראות מה אנו יכולים ללמוד מהסיטואציה וגם פה לזכור - אנו בטוחים, נתמכים, אנו בתהליך של למידה וצמיחה וזה באופן בלתי נמנע מביא איתו התמודדות עם הלא נודע.
זכרו, אתם לא לבד, זה לא מסע של בודדים, ואני לא מדבר רק על האנשים שהולכים אתכם בדרך, אתם נתמכים ונאהבים ברמות נוספות. בבואכם להתמודד עם הלא נודע, דעו שיש מי שנמצא אתכם, תוכלו להרגישו במרחב, או לוחש לכם מילים של אהבה. אם אתם מרגישים שאתם צריכים עזרה נוספת, בקשו התערבות והדרכה מהמדריכים הרוחניים שלכם ו\או התפללו לסיוע מהבורא.
פרק 38 - היציאה מהבור
לפעמים תרגישו כאילו נפלתם לבור עמוק. תחושת ייאוש מתפשטת כשאתם מבינים שאינכם מצליחים להביא לשינויים במצב הנוכחי. בלבול גואה בכם, הראש כואב, השֵׂכֶל שוצף, ואין כיוון ברור. מחשבות עולות שוב ושוב: למה אני לא מצליחה? איזה כישלון אני, מה אני לעזאזל עושה עם החיים שלי? לכל כיוון שאתם פונים אתם רואים חומה בצורה; כל שביל שאתם מנסים מוביל שוב לאותו המקום, ואתם כבר אומרים נואש. חרטה על בחירות העבר, על ההחלטות שקיבלתם, על דברים שעשיתם או לא עשיתם; צער ותחושת חוסר אונים, אתם נופלים עמוק יותר ויותר לאין...
יקיריי, יקירותיי, זה לא “רע”. השאלה החשובה שיש לשאול היא: מה אני עושה עם זה עכשיו? ויותר מכך – איך אני בוחר לראות את זה?
הבחירה בדרך שבה אנו רואים את הדברים היא אחת הבחירות שכולנו צריכים ללמוד לקבל. לימדו אותנו שלדברים יש משמעות משל עצמם; לימדו אותנו גם שהעבר יצר את ההווה שלנו. זה לא נכון, וגם זה לא נכון.
אין לשום דבר משמעות משל עצמו, לשום דבר. והעבר – סיבתו נמצאת בהווה, לא להפך.
כשאנו לומדים לראות את הטוב, כשאנו בוחרים לצמוח ולגדול מכל סיטואציה שמגיעה, אנו לומדים לקחת שליטה מחודשת על החיים שלנו, על עצמנו. אנו לומדים לראות כל דבר באור אחר – אור שמשרת אותנו, תומך בצמיחה שלנו, מעצים אותנו. וזו המשמעות האמיתית של הדברים: התכלית הנכונה של כל דבר היא לתמוך בתהליך הצמיחה שלנו, בהיזכרות שלנו במי שאנחנו באמת, בחשיפה של עוד טפח מן האור שבתוכנו. אדם שמכוון כולו לאור – דבר לא יכול לו.
אין אלו סיסמאות ריקות. הביטו על כל סיטואציה מצערת שהייתה לכם, על כל דבר שמטריד אתכם כעת, ושאלו: איך אני יכול לגדול מזה? מה אני יכול ללמוד מזה אודות הטבע האמיתי שלי? אם האהבה בכבודה ובעצמה הייתה באה לשבת איתי ולשוחח איתי על הדבר הזה – אהבה שיש בה אמונה שלמה ומלאה בי, שרואה את הטוב שבי, שמעריכה אותי ולעולם לא שופטת – מה היא הייתה אומרת על זה?
הזמינו אותה, את האהבה שבכם, לבוא אליכם. אין לה צורה, זמן או מקום; היא תמיד איתכם. שבו איתה, תארו לה את הבור שבו אתם נמצאים, התבוננו במה שעולה והסכיתו – כדי שתוכלו לשמוע פרשנות אחרת, כזו שמטיבה איתכם.
למה אנו מגיעים לייאוש הזה, לבור הזה, לבלבול הזה? כי אנו מתמהמהים מול הבחירה: בחירה בחושך או באור, באהבה או בפחד, בגן עדן או בגיהינום. כשאנו נותנים לפחד שבתוכנו להכתיב את המשמעות של העולם שאנו רואים – התוצאה תמיד תהיה סבל וכאב.
כשאנו בוחרים לאפשר לאהבה שבתוכנו לתת משמעות לעולם שאנו רואים – עולם חדש עולה מול עינינו. עולם הפחד הוא עולם נפרד, עולם פרטי – כל אחד והסיוט שלו. עולם האהבה הוא עולם משותף, שאנו חולקים אותו עם כל מי שאנו רואים, כי הפחד הוא כוח מפצל ומפריד, בעוד האהבה היא כוח מאחד, כוח שמביא שלום.
לעולם אינכם עושים משהו רק למען עצמכם בלבד; אין דבר כזה “עצמי בלבד” או “עצמי נפרד”. כל החלטה שאתם מקבלים, כל צעד שאתם עושים, משפיעים על העולם כולו בדרכים נסתרות, שאולי לעולם לא תבינו. האנשים שפוגשים אתכם – האהובים והנאהבים שלכם – רוצים לראותכם חזקים, זורחים, מצליחים, פורצי גבולות. כל חיוך ושמחה שלכם מאירים את העולם כולו. אנו צריכים אתכם מאושרים, כדי שגם אנו נוכל להיות מאושרים.
זה בסדר להיות בבור; קבלו זאת. היכנעו למצב והפסיקו להתנגד. עכשיו, כשאתם מתבוננים, שאלו את עצמכם: איך אני יוצא ממנו? העזרה תמיד תגיע, כי הקריאה לשלום נשמעת בכל לב ובכל מקום.
פרק 39 - התמודדות עם מחשבות
מאיפה נובע הקושי שלנו להתמודד עם המחשבות שלנו? גם הן, בדומה לכל הדברים שאנו רואים, זמניות ולפיכך חסרות משמעות יציבה שאפשר לסמוך עליה. אנו יכולים להיות ערים למחשבות הנובעות מהממשות שלנו – כלומר, אלו המשקפות את מה שאנו באמת – אך רוב רובן חסרות כל משמעות.
ובכל זאת, המחשבות שלנו מנהלות אותנו. הן מציקות לנו ללא הרף – אין-ספור מחשבות בכל יום: מחשבות טורדניות, מחשבות על דברים שאנו לא רוצים, מחשבות של תקיפה, של נפרדות. הן פועלות בכיוונים שונים ומנוגדים, רכבת אינסופית ועמוסה עד לעייפה שאינה משאירה לנו מקום למנוחה. זה לא קורה סתם. יש לכך סיבה עמוקה, אבל גם כאשר אנו מבינים אותה, המחשבות ימשיכו לפעול עוד זמן רב, מכוח האנרציה שנתנו להן.
אחד הקשיים הגדולים ביותר שלנו בהתמודדות עם מחשבות הוא שאנו מאמינים להן. הקושי השני הוא שאיננו מבינים או מצליחים לראות היכן באמת טמונה הבעיה. אנו חושבים שהבעיה היא המסר של המחשבה, ולא המחשבה עצמה. אנו נותנים לצורה שבה מופיעה המחשבה משמעות משל עצמה, ומשוכנעים שהמשמעות הזו היא חלק בלתי נפרד מהמחשבה עצמה.
זה לא אומר שלמחשבות אין כוח. כשהן מתאגדות יחד לכדי תפיסה ואמונה, יש להן כוח עצום. כאן בדיוק טמון הקושי: התמודדות עם תפיסות ואמונות מורכבת ממאבק מול מחשבות רבות שכל אחת מהן נדמית כאילו יש לה משמעות משל עצמה. המשמעויות האלו מתחברות יחד לדבר גדול יותר, ולך תפתור אותו עכשיו.
אמרנו ונגיד שוב ושוב – לשום דבר אין משמעות, לכל דבר יש רק את המשמעות שאתה נותן לו. האם זה נכון רק לדברים ה"מחוצה" לך, כלומר מחוץ לגופך?
כל דבר רע בעולם הזה צמח מאותן מחשבות של נפרדות, אותן מחשבות המשוות אותנו לגוף ומפתות אותנו לראות את עצמנו כחוטאים. אותן מחשבות שבאות עם כוח מושך – קוראות לנו לפעול כפי שהן מציעות.
אנו מכירים את האנשים המקשיבים למחשבות הללו, האנשים שמעלים אותן על כס המלכות בליבם, ועוד מעזים לומר: "זהו רצון האל" או "זהו חוק העולם."
אלו משרתי החושך, משרתי המוות. הם הולכים בינינו, אך אין הם אלא נשמות אומללות שנלכדו במלכודת שהם טמנו לעצמם. אין להם כוח לראות את השקריות שבכך, ואין להם מושג עד כמה הם עצמם כלואים במערכת מחשבתית אכזרית. הם זקוקים לחמלה יותר מכל.
אך דבר אחד ברור – אסור לנו להרשות להם לממש את מאוויהם.
אין בי סובלנות לחושך הזה. וכשהוא מבקר בשכלי, אני רואה אותו כפי שהוא – חושך, צל עלוב שאין לו הכוח להזיז גרגר אבק.
אני לא נותן לו משמעות, כי הוא חסר משמעות.
והדבר היחיד שהוא יפגוש אצלי הוא הלפיד הזוהר של המודעות שלי, את השלום שבתוכי.
וחיש מהר – הוא יתנדף מפני כוחו של האחד חסר המגבלות.
הספר הזה מציע לכם עשרות כלים שונים להתמודד עם כל מה שהמציאות מביאה איתה – כולל כל מחשבה ומחשבה שאי פעם הייתם מודעים אליה.
השתמשו בהם.
אתה חייב לקבל את הכלים שיאפשרו לך ללמוד שאין למחשבה שום משמעות – לא משנה כמה היא מפחידה, טורדנית, דוחה, שקרית או מפתה. זה קריטי.
אחי היקר, אחותי האהובה.
מעולם לא חטאתם, לא משנה אילו טעויות עשיתם, אילו מחשבות עלו בכם – לא שיניתם את מהותכם ולעולם לא תצליחו לשנות. מעבר לסערת המחשבות ולחושך שהן עלולות להביא איתן, האמת של מה שאתם נותרה זוהרת ונצחית.
חשוב שתדעו שלכולנו יש מחשבות כאלו. מחשבות שאנחנו אפילו לא רוצים להכיר בהן, שמביכות אותנו, שמעלות בנו בושה או פחד. עם זאת, נדמה שהן שם, מציקות לתודעתנו. לעיתים איננו מזהים אותן כהלכה, כי הן עולות כדימויים פנימיים: דימויים של דברים שקורים, דימויים שלנו עושים כל מיני דברים, דימויים של דברים הנעשים לנו או לאחרים.
הצורה לא משנה.
למרות שהפיתוי גדול להסתכל רק על איך המחשבה מופיעה, הצורה היא חסרת משמעות. הביטו מעבר לה, לתוכן. פנימה, אל המחשבה שעומדת מאחוריה. היא מספרת לכם משהו על עצמכם ועל טבעם של הדברים – משהו שלא יכול להיות נכון. או משהו שנראה נכון רק בחושך.
שום מחשבה שלכם לא תשנה את מי שאתם באמת. אין לה את הכוח הזה.
פרק 40 - מחויבות לאוהבים - מחויבות לשלום
כשהאהבה עמוקה, היא שוברת כל מחסום, היא דוחפת אותנו להיות הגרסה הגבוהה ביותר של עצמנו. היא לא משאירה מקום לפחד, לא לאגו ולא לחשש משיפוט.
אנחנו לא צועדים בדרך הזאת רק בשביל עצמנו. אנחנו מתחייבים לשלום שלנו – כי אהובינו ראויים לנו בגרסה השלווה, האוהבת, הבטוחה והשלמה ביותר שלנו. אנחנו מתחייבים לריפוי שלנו – כי כל כאב שאנו נושאים, כל פחד שלא פתרנו, מהדהד באלו שסביבנו.
אנחנו מתחייבים לחופש הפנימי שלנו – כי ילדינו ואהובינו ראויים לחיות לצד מי שחי מתוך אהבה, ולא מתוך פחד.
כשאתה מביט בעיניים של מי שאתה אוהב, אתה רואה את הסיבה האמיתית למסע שלך. הם ראויים לכך שתעשה את העבודה הפנימית שלך.
זו המחויבות הגדולה ביותר שלנו – להגיע לשלום, למען האהובים שלנו.
הדרך שבחרתם לצעוד בה דורשת מחויבות מלאה, זו תזכורת לכם להשאיר זאת במודעות שלכם, לעיתים מחויבות זו היא הדבר היחיד שיכול להשאיר אתכם בתודעה הנכונה, בהחלטה באור, למרות כל הפיתויים שיש לצלול לחוסר מודעות. נאמר פעמים רבות שזהו לא מסע אישי, שאין דבר כזה התעלות פרטית, אנו לא משפיעים רק על עצמנו במובן הצר - המשפחה שלנו, החברים שלנו, המעגלים סביבנו ובראש ובראשונה - הילדים שלנו, מושפעים באופן ישיר ועמוק ממי שאנו בוחרים להיות.
זה נכון שאנו לא יכולים לשנות לעולם את הטבע האמיתי שלנו, אך בעולם זה, אנו יכולים לבחור להיות ההפך הגמור מהדבר הנפלא שיש בתוכנו. כל מילה שאתם אומרים, כל מעשה שאתם עושים, ואפילו כל מחשבה שעוברת בשכל שלכם, משפיעה באופן הרבה יותר עמוק ממה שכולנו מודעים לה. המילים שאתם אומרים לילדים שלכם, שאוהבים ומעריכים אתכם, נצרבות באופן עמוק מאוד בתוך השכל שלהם, המעשים והפרשנות שלכם מלמדים אותם מה העולם ומה חייבים להיות הם, יש בכך אחריות אדירה, לצד הזדמנויות אדירות. הישארו מחויבים כל העת, נהגו באחריות ובכבוד כלפיהם, תנו להם את הכלים להתרומם מעלה ולגדול להיות גם הם מלאי אור ושלום.
מה יותר חשוב מזה?
פרק 41 - סדר, ארגון וניקיון
מי שעבד בהוסטלים שיקומיים למתמודדי נפש יודע שהרצפה שם היא כנראה המקום הכי נקי בעולם. המגב, הדלי, המטאטא והסמרטוט הם לא רק כלים לתחזוקה שגרתית – הם גם כלים טיפוליים לכל דבר, לא פחות משיחה עם המטפלת האמנותית או הפסיכולוג. לא במקרה אומרים שהבית והסביבה שבה אנו חיים הם השתקפות של נפשנו.
למרות שהספר הזה מתמקד בעבודה פנימית, לעיתים ניתן לסייע למצב התודעתי שלנו דווקא באמצעות פעולות פיזיות – והמשמעותיות שבהן הן סדר, ארגון וניקוי.
אני מוצא את הכלים הללו חיוניים במיוחד ברגעים של חוסר מנוחה – כשהרגשות לא ברורים, כשהמחשבות מתערפלות, כשאני זקוק לקחת צעד אחורה כדי לפנות מרחב בהכרתִי ולראות דברים באור חדש.
ההתמקדות בסדר ובניקיון עשויה להיות יעילה מכמה סיבות:
ראשית, כאשר אני מסדר ומנקה – או מתנקה – מתרחש בו-זמנית תהליך של ניקוי פנימי. הקדשת זמן לניקוי יסודי של ארון עמוס או לשטיפה ממוקדת של הבית מסייעת לי, מבלי משים, גם לנקות את תודעתי. פעולות הניקיון, במיוחד אלו החזרתיות והתבניתיות, מסיטות את תשומת הלב מהחשיבה המורכבת ומאפשרות למודעות להתמקד ברגע הנוכחי. כך עשייה פשוטה הופכת לגשר אל התודעה השקטה שבנו.
ניקיון הגוף גם הוא כלי עוצמתי ליצירת תחושת ניקיון פנימי – אפשר לדמות כיצד המחשבות המכבידות, הבלבול, הפחדים והדאגות נשטפים יחד עם זרם המים, גולשים אל חור הניקוז, מתמזגים בזרם החיים ונמסים, עוברים תהליך של התמרה.
כאשר הניקיון מתרחש במקביל – מבפנים ומבחוץ – הוא יכול לשמש כלי עזר משמעותי בדרך לתודעה שקטה יותר. יחד עם זאת, שימו לב שלא לייחס לו משמעות מוגזמת: אין דבר בעולם שיכול להגביל את מהותכם או לשנות את מי שאתם באמת. השתמשו בכלים הללו מתוך מודעות, אך אל תתנו להם כוח שמעולם לא היה להם.
הגענו לחלק הבא של הספר העוסק בנפרדות וההיבטים שלה
הנפרדות והיבטיה
פרק 42 - פתיחה - אויב הממשות
הגעת לחלק העמוק של הספר, לא עמוק במובן של התוכן שהוא מציע, אלא עמוק במובן האתגרים שחלק זה עלול, וכנראה אכן, יביא עמו.
לא ניתן להגיע לשלום פנימי ולמחוז חפצנו ללא עבודה פנימית. ניסים אכן קורים ויקרו לכם ולכן, אך ללא הרצון וללא העשייה שלכם, הישועה לא תגיע.
האחרונים שבינינו אולי יהיו כאלו שרק הניסים הגלויים יביאו אותם חזרה אל האור, אך כמו שאמרתי קודם, אי אפשר "לגנוב את התודעה" שלך. אי אפשר להכריח אותך להיות מה שאתה לא רוצה להיות. אבל מה אם אגיד לך שאתה בחרת בכל הקשיים, הכאב והסבל שחווית אי פעם? כדי ללמוד מי אתה, עליך ללמוד גם מה אינך. אתה יודע זאת ברמה הלא-מודעת, אך על התכנים האלו לעלות למודע כדי להגיע למשפט צדק.
אנו משתמשים בשיטות וכלים שונים על מנת לתקוף באופן תדיר את הממשות שלנו ולהסתיר אותה מעצמנו. אנו משקיעים אנרגיה אדירה כדי "להרוויח" את הנפרדות ואת כל הפירות המורעלים שהיא מביאה עמה. כמו שאמרתי, כל היבט חשוך שיש בעולם - כל כאב או מחלה (נפשית או פיזית), אלימות, רעב, סבל, מלחמה וכל היבט של הדברים הללו ועוד - מקורם באותה נפרדות שאנו אוכפים על המציאות שאנו חווים באופן תדיר. אתה מקבל החלטות בהיחבא ובשבריר שנייה, שוכח שקיבלת אותן ואז חווה מציאות שאינה רצויה - ואז גם סבל, תחושת קורבנות, פחד וכאב, ובעיקר את ההרגשה שכל זה מעבר לשליטתך.
מחויבות גדולה לקחת על עצמך: לרדת למעמקי הנפש ולכל המקומות החשוכים, לראות מה שצריך לראות, ללמוד מה שצריך ללמוד ולעשות מה שצריך לעשות, כדי להביא ריפוי להזיות האומרות שאינך מה שאתה באמת, ושאתה עדיין רוצה בכך.
הממשות, שהיא מה שאתה באמת, מוסתרת מהמודעות שלך בדרכים שונות, ואתה הוא זה שעושה זאת. מהי הממשות שלך? היכן ניתן למצוא אותה? מהי האמת שהיא אתה? היא חייבת להיות משהו שאינו פרי יצירתך - לא מעשה ידיך. אמרנו שוב ושוב: מה שהוא ממשי אינו נתון לחסדי הזמן, ואינו נתון ליכולתך או ליכולתו של כל אחד אחר להשפיע או לשנות אותו, כי זו האמת. האמת אינה תוקפת, אינה צורחת, אינה דורשת את תשומת לבך. אתה יכול לחפש אותה - ויכול למצוא אותה בקלות, היא ניצבת בכל שלמותה כאן ועכשיו מולך.
הכלים שקיבלת עד כה ונקודות האור שהצבעת עליהן הם הכלים העומדים לרשותך. הם לא היחידים: לכל אחד ואחת מכם יש עוד המון יכולות, גישות, נקודות מבט ואור גדול להביא, ולא רק לעצמכם - זה לא מסע של בודדים.
אז מי זה "אויב הממשות"?
זו הבחירה שלך להיות לא עצמך, העצמי המדומין שיצרת, האגו שלך, השכל הנפרד שלך. הוא לא קיים באמת, אין לו שורשים בנצח, אך הוא בהחלט גורם נזק. כשהעולם הזה נוצר, אותו עצמי מדומין נוצר איתו, זה העולם של הנפרדות, החלקים המנותצים של השלם, הנלחמים זה בזה. הוא יסתיים ויעלם לאין שבא ממנו, אבל לא ללא החלטתך.
כשתפגוש את הממשות שלך, ולמעשה, ברגע זה ממש, זה הדבר שהינך, תגלה ששום דבר לא יכול לשנות אותה או אפילו להזיק לה, אז מה הנזק הזה שאני מדבר עליו? הכאב, הסבל, הפחד, האימה, המחלות, הבדידות והחרדה וכל הדברים האחרים שמכאיבים לילדים של אלוהים בחלום שלהם. למרות שהוא אינו משתנה בעקבות החלום, האלוהים רוצה שנהיה מאושרים, הוא רוצה שנרגיש את הביטחון, המוגנות, הנחמה והאהבה שהוא רוחש לנו, שבה אנו כבר נמצאים. הוא רוצה שנתעורר מהחלום, וכך נעשה.
אחי היקר, אחותי היקרה, השם שלכם, המקום שבו אתם חושבים שאתם נמצאים, הדברים שעשיתם או לא עשיתם, החטאים המדומיינים שלכם, לא שינו אתכם מאומה, שמעו את קול השלום קורא לכם ברגע זה, שובו איתנו הביתה – למודעות למה שאתם באמת, שם תמצאו אותנו מחכים לכם.
פרק 43 - התוכנה
אנו מציגים רעיון, תפישה חשובה מאוד, שיכולה לסייע לכם להתמודד עם המקומות האפלים והלא-מודעים ביותר בתוככם, ומשם לערוך “ניקוי אורוות” יסודי, כדי להגיע בסופו של דבר למצב התודעתי שאתם מבקשים – מצב תודעתי של שלום פנימי. אתם מכירים את זה: ה"קוף המדבר" - אותו חלק בתוככם שללא הרף מקטלג, מייחס משמעויות לדברים ושופט, אותו חלק שאומר שוב ושוב דברים על מי שאתם, על מה שאתם מרגישים וחושבים.
אתם שומעים אדם אהוב אומר שהוא כזה או אחר, או את ההתרעמות הפנימית שלכם: "אוף, למה אני אף פעם לא מצליח"? "למה אני ככה"?
התבוננו יום אחד במחשבות שלכם, בתבניות שלכם. די מהר תראו את “התוכנה” שלכם פועלת בעוצמה. תבחינו בה גם אצל אחרים. התוכנה הזאת נדמית כבעלת חיים משל עצמה – היא עובדת בלי הפסק, יום ולילה, ממלאת את שכלכם באינסוף קולות, שלעתים אף מתנגדים זה לזה: פחדים שעולים שוב ושוב, חרדות, כעס, שנאה – הכול קורה בכם באופן כמעט אוטומטי, רץ ורץ ומתיש אתכם. לפעמים אנחנו שבויים כל כך תחת הקול הזה, עד שאנו הופכים לחסרי אונים מולו. התוכנה הזו, פרי יצירתכם, היא השופט הפנימי, היא מחליטה מה המשמעות של כל דבר.
התוכנה מתוחכמת מאוד: יש לה יכולות גבוהות לשימור עצמי, וכל דבר המאיים עליה זוכה מיד לביקורת. באמתחתה עוד כלים, שתפקידם להחזיק אתכם תמיד תחת שליטתה: עייפות מתפרצת למשמע תוכן שלא תואם אותה, שעמום או ניסיון לברוח לעיסוקים והסחות דעת המסיטים את אור המודעות שלכם ממנה לעבר דברים אחרים, חשדנות רבה כלפי כל מסר שעלול לגרום לכם להפסיק להזדהות איתה, ואף רשעות מתפרצת כלפיכם או כלפי אדם אחר המאיים על שלמותה.
אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי הוא להתבונן על הדבר הזה כעל תוכנה – נכון, משהו שקיים בתוכי, שנדמה שיש לו חיים ורצונות משל עצמו, אך הוא עדיין משהו שאני יצרתי, ולי יש הכוח לשנותו. ההתמודדות עם התוכנה הזו (יש מי שיכנו אותה “אגו”) היא אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים לפני האדם המתעלה ושב הביתה. קודם כול מפני שזה כל מה שאנו מכירים, ואנו זקוקים לכלים שונים שיאפשרו לנו להפסיק להזדהות איתו; ושנית, משום שהשקענו בו, כל אחד מאיתנו, כל כך הרבה שנים של תשומת לב והגנה פעילה, עד שאנו מזהים את התוכנה הזו כמי שאנחנו, כחלק בלתי נפרד מאיתנו. מובן שנרצה להגן על עצמנו – עד שנלמד מיהו ה”עצמנו” האמיתי.
התוכנה הזו פועלת כך שהיא ניזונה מהזדהותנו איתה בשלב הראשון, ומההתנגדות שלנו כלפיה בשלב המאוחר יותר. אני מדמה אותה למילים עשויות פלסטלינה, הצמודות לדיסק ויניל מסתובב: בכל פעם שאנו מסכימים לאותן המחשבות, אנו מצמידים את הפלסטלינה לדיסק; בכל פעם שאנו מתנגדים להן, אנו מצמידים שוב את הפלסטלינה לדיסק. הדבר היחיד שיאפשר לדיסק להסתובב במהירות וללא הפרעה – ובכך יאפשר למילים לחלוף משכלנו ומתודעתנו – הוא התבוננות שלווה וחסרת הזדהות עם המחשבות והתכנים העולים.
אחים יקרים, זה עלול לקחת שנים. אני לא רוצה לייפות את הדברים. יש מילים, משמעויות ותכנים הטבועים כה עמוק בתודעה שלנו, שייתכן שיידרשו שנים ארוכות עד שיאבדו את האחיזה שלהם ויחלפו סוף סוף מתודעתנו. וכשיעלמו לאין שממנו באו, כנראה לא נרגיש אפילו שזה קרה; במקום זאת, השלווה שמעבר, אותה שלווה שהתכנים והמשמעויות האלו הסתירו מאיתנו זמן כה רב, תתגלה. אל תאמרו נואש.
חלק מהמילים שתשמעו טבועות בנו כה עמוק, משום ששמענו אותן מהורינו, ששמעו אותן מהוריהם, וכן הלאה – ייתכן שמדובר בדורות שלמים, מאות ואולי אלפי שנים של היסטוריה גנטית ותורשתית. מבחינת הגוף הפיזי שלכם, המילים והמשמעויות הללו מייצגות מסלולים סינפטיים שנצרבו עוד ועוד פעמים, ולכן ייתכן שייקח זמן עד שישנו את מסלולם.
לפעמים כבר נשתנה – זה תהליך הדרגתי – נגדל ונתעצם ונהיה יותר ויותר ממה שאנו באמת, ובכל זאת תהיה מחשבה עקשנית שעולה שוב ושוב. בגלל זה קשה כל כך להשתנות. זה מזכיר לי אנשים שירדו המון במשקל, נהיו רזים ונמרצים, ובכל זאת אומרים: “בפנים, אני עדיין איש שמן".
ההתמודדות עם המחשבות האלו יכולה להיות כלל לא פשוטה. עבודה תודעתית-רוחנית אינה קלה; זו משימת החיים העיקרית שלכם. אל תאמרו נואש – יש המון אור, כלים וסיוע כדי להתמודד עם הדברים הללו. זכרו, אינכם עושים את מה שאתם עושים רק בעבור עצמכם; אין דבר כזה “רק בעבורי”. כל מה שאתם עושים, כל מדרגה שאתם מטפסים, כל התקדמות שלכם, גואלת את כולנו.
אל תילחמו בעצמכם; גַּלְמוּ את נזיר הזן שבכם. הביטו ברכבת המחשבות החולפת, התבוננו בה, ראו היכן אתם מזדהים איתה. היו ערניים: יעלו פיתויים רבים לחזור לשכחה ולהזדהות עם מה שהיא מביאה. לאט לאט, צעד אחר צעד, המודעות שלכם תתבונן בכול בשלווה.
פרק 44 - שכבות
השכבות הן אחד מהיבטי הנפרדות שהכי כיף לקלף, אך המנגנון שמייצר אותן הוא מורכב: הוא עשוי שכבות, ויוצר שכבות חדשות בעצמו. עשויות לעבור שנים ארוכות של התבוננות עד שמגיעים לעומק- לגרעין הקשה של המנגנון הזה. אני מקווה שההתמודדות הממושכת שלי עימו תסייע גם לכם.
ראשית, המנגנון הזה מייצר “שכבה נוספת” של התמודדות מעבר להתמודדות שגם כך יש לכם. אנו מתעצבנים על עצמנו שאנחנו מתעצבנים, חשים חסרי אונים מול חוסר האונים שלנו, כועסים על זה שאנחנו כועסים - וכך יוצרים שכבה נוספת של אותו דבר שאיננו מעדיפים, ובכך מכפילים את הסבל, מקשים על עצמנו ומעמיקים את ההזדהות עם הנפרדות. העקרונות להתמודדות עם אתגר זה פשוטים להבנה אך מצריכים תרגול מתמיד ליישומם: הם דורשים לקבל באופן מלא את כל מה שעולה באותו רגע- כואב? תכאבו. כועסים? תכעסו. נכשלתם? תיכשלו. מבואסים? תתבאסו. הכול בסדר, וגם אם נדמה שלא- זה בסדר.
קבלו את מה שעולה כפי שהוא, ואל תוסיפו על גבכם עוד אבנים המונחות על הרצפה. המסע שלכם מאתגר מספיק בפני עצמו. המשקל שאתם נושאים כבד דיו, ואין ערך ביצירת עוד קושי על הקושי הקיים.
השכבה השנייה והחמקמקה יותר של ה"שכבות" היא טריק הניצב דווקא בפני מי שכבר עשה עבודה פנימית משמעותית. הגברת המודעות גורמת לנו להיות מודעים מאוד למחשבות, לנרטיבים, לסיפורים, למנגנונים ולקולות השונים שבנו. שכבה זו, כדי לחמוק מאור המודעות, לוקחת את הפרשנות שאיננו רוצים ושולחת אותה לשכבה פנימית יותר בשֵׂכֶל שלנו- מחשבה על מחשבה, סיפור על סיפור- כך שהיא יכולה לפעול ברקע, בחשיכה. לא מדובר על סיפור חדש שמספרים לעצמנו, אלא על כך שאנו מספרים על כך שאנחנו מספרים זאת. הפיתול הזה עוזר לאותו נרטיב לפעול באין-רואה, במקום חשוך יותר. אני זוכר רגעים שבהם תפסתי את הדבר הזה פועל מתחת לפני השטח; הוא נדמה כ"הפרעה קטנה יותר", כך אנו מרשים לו להתקיים לאורך זמן רב, גם לאחר שהתפתחנו במישורים אחרים.
זכרו: אין “הפרעות קטנות”. כל דבר שמפריע לשלוותכם אינו רצוי. עוד היבט של השכבות הוא המנהג להעניק "דרגות" שונות לדברים, ואז לקחת דברים שהם בעצם אותו הדבר אבל לתת להם חשיבות או “רמות” שונות ובכך לסבך את עולמנו הפנימי ולהעמיק את התפישה המורכבת שלנו- "שקר קטן", "כעס קטן”, “שנאה קטנה” הם לכאורה דברים שאין צורך להתייחס אליהם, משהו “בקטנה” הרובץ ברקע וניתן להניח לו. אולם כל היבטי הנפרדות אינם רצויים, וכולם יצטרכו בסופו של דבר לעלות לאור המודעות, לעמוד למשפט הצדק של השאלה: “האם זו אהבה, או קריאה לאהבה?”
התמודדות עם השכבות הללו דורשת בתחילה כלים שמאפשרים לנו לקבל בכניעה כל מה שעולה, כל חוויה או התנסות, גם אם אינה העדפתנו—כניעה שתוביל ללמידה, שתוביל לשינוי.
ההתמודדות העמוקה ביותר עם השכבות דורשת כנות מלאה וחסרת פשרות: להודות בפני עצמנו שזה מה שאנו באמת חושבים, שזה מה שאנו באמת מרגישים, אומרים ועושים. לא לתת מקום לדירוג של מידת הכעס או האלימות, או השנאה, או כל היבט לא-אוהב אחר שיש בנו. כדי להתפתח, כדי להיזכר בטבע האמיתי שלנו, עלינו ראשית להכיר בדברים שעשינו ובדברים שאנו עדיין עושים ושעדיין נדמה שקיימים בנו. רק כך נוכל להביא את כל מה שצריך לאור המודעות; רק כך נוכל לנקות משכלנו את כל היבטי החושך והערפל, ולאפשר לאור שבתוכנו להאיר.
אחת הדרכים הטובות להביא "שכבה" אל פני המודעות היא לכתוב על דף לבן את הדברים כדי שאתם מרגישים אותם, בצורה הכי ישירה ו"מכוערת" שלהם, בלי להתייפייף, בלי לסגנן, בלי לנסות לייפות אותם, וגם אם הם עומדים בניגוד ישיר לכל דבר שאתן מאמינים בו. לא רק שזה "פורק" דברים מהשכל, אלא גם מביא אותם לאור המודעות שלכם בצורה הכי ערומה שלהם.
השכבות נוצרו בחלקן בגלל הרצון לייצר איזושהי קוהרנטיות בשכל שלכם, הרי לא ייתכן שאדם יאמין בשני דברים מנוגדים נכון? והרי גם יש נורמות בנוגע למה ראוי ולא ראוי שנאמין בו, ושיפוט על הדברים שאדם יכול לחשוב, אפילו אם זה בסתר ליבו. השכבה, העשויה מהפרדה, מנסה להשאיר את הדברים המנוגדים יחדיו כדי שהדימוי והתפישה העצמית שלכם לא יתפרקו לגורמים.
בבואנו לגלות מחדש מה אנו, אנו עוברים דרך השכבות האלו שמסתירות את הטבע שלנו מהמודעות שלנו, ומגלים שאכן היו בשכל שלנו אמונות מנוגדות ואפילו מגוכחות של אודות עצמנו, אחרים או המציאות, אך אין זה תפקידנו להתנגד להן, כי מה שאנו מתנגדים אליו מתחזק, אלא לראותן, כי מה שמביאים למודעות, ובמידה שלא מסיטים את הראש הצידה בפחד, נרפא.
פרק 45 - מחלה
המחלה היא נושא "רגיש", ולכן חשוב לי לציין כבר עכשיו דבר מהותי: אם הגעתם עד לשלב זה בספר, ודאי הבנתם את הגישה שמאחוריו – כל האחריות מוטלת עליכם כי כל הכוח נמצא בתוככם. אילו האמנתי שאתם חסרי כוח לנוכח ההתנסות שלכם בעולם הזה ומה שהיא מביאה איתה, אילו האמנתי שאתם גוף זמני הנתון לאכזריות רוחות הזמן, כי אז הפרק הזה היה נכתב בנימה של האשמה ודרישה לשיפוטכם – ושיפוטי.
אך מאחר שהדגשתי שוב ושוב שזהו לא המצב, שאתם בעלי עוצמה מעבר לכל שיעור – בין אם אתם מודעים לכך ובין אם לא - בעלי תכונות בלתי ניתנות לשינוי של הבורא בכבודו ובעצמו, נוכל לדבר גם על מחלות ולקחת אחריות בהקשרן.
השיח שאני מבקש להביא כאן אינו מגיע מחוסר מודעות או רגישות; כמו רבים אחרים, איבדתי אנשים קרובים בגלל מחלות. זהו נושא שאני ממעט לדבר עליו בדרך כלל, אך אני מרגיש חובה כלפיכם וכלפי עצמי להעלות אותו על הכתב. עלינו להביט בכל היבט של חושך ונפרדות ללא חשש, ועם עוצמת המשיח בתוכנו, לפיד המודעות בידינו, וליווי המדריכים הרוחניים וישויות האהבה שסביבנו, חובה להתבונן גם בזה.
לימדו אותנו שאנו חולים בגלל וירוסים המסתובבים באוויר או בגוף שלנו, בגלל חיידקים שהמערכת החיסונית אינה יכולה להם, בגלל תזונה לקויה, עישון, עודף משקל או חוסר פעילות גופנית, בגלל שלא החלפנו ספוג בכיור כבר שבוע, או מפני שמרססים כימיקלים באוויר. כמעט מדי יום מתפרסם מחקר חדש המצביע על חומר מסרטן נוסף שהכנסנו לגוף שלנו בלי דעת, על איזו סכנה חבויה בשולי הכיור בחדר השירותים, או על אמבה ערמומית במי הנחל בצפון.
נושא החולי מורכב כל כך, עד שרובנו כבר לא יודעים מה לעשות. מחקרים וכתבות אודות מחלות באמצעי המדיה אינם מצליחים להסביר מדוע אדם שמן אחד חולה, בעוד אחיו התאום, בעל סגנון חיים זהה ושמן גם הוא, נותר בריא לגמרי. מדוע אישה מעשנת אחת חיה עד גיל 55 ומדוע אחרת מעשנת עדיין בגיל 87. הם מתעלמים כמעט לחלוטין מהגורמים השכליים והתודעתיים לחולי.
כשאנו מעמיקים להתבונן במחלות, אפשר לראות בהן לא כפגם גנטי אקראי או מתקפה חיצונית, אלא כתוצאה של תודעה מפוצלת – מחשבה שסטתה ממהותה השלֵווה והמאוחדת. בספרות המחקרית והרוחנית יש לא מעט תימוכין לרעיון שהגוף משקף ומבטא את מצב הרוח והתודעה שלנו, כך שכל חולי שעולה בגוף, מבשר על חולי בשֵׂכל או בנפש. הם ניזונים זה מזה.
מקרים של ריפוי ספונטני הם מהתופעות המרתקות ביותר בעולם הרפואה, ומערערים את ההבנה המקובלת לגבי חולי והחלמה. מתועדים סיפורים על מטופלים שאובחנו במחלות קשות ובשלבים מתקדמים, עם סיכוי קלוש להבריא, אך לפתע , ללא הסבר רפואי ברור – נצפתה אצלם תפנית דרמטית לטובה. דוגמה מוכרת היא עבודתה של ד"ר קלי טרנר (Kelly A. Turner), שחקרה מאות מקרים של נסיגה ספונטנית בחולי סרטן סופני, וגילתה שהמטופלים אימצו אמונות פנימיות חזקות, ערכו שינוי עמוק באורח החיים ואימצו תפיסת עולם חדשה שהגדירה מחדש את מה שאפשרי עבורם.
ג'ו דיספנזה מביא בספריו ובהרצאותיו דוגמאות לאנשים שלקו במחלות "חשוכות מרפא" – ובכוח התודעה, מדיטציה עמוקה ושינוי גישה מנטלי, הצליחו להחלים באופן מדהים. המחקרים שלו ושל נוספים מצביעים על כך שגופנו מגיב לתבניות עמוקות בתודעה, וכשמשנים את התבניות האלה ומאמצים מצבי נפש שלווים, מלאי חמלה והודיה, עשויים להתעורר כוחות ריפוי רבי עוצמה בגוף. ספרו “אתם הפלצבו” מומלץ כנקודת פתיחה להיכרות עם עבודתו.
מעבר לזה, מסורות רוחניות ודתיות ברחבי העולם מדווחות כבר מאות שנים על "ניסים" והחלמות נסיות, החל ממתחמי ריפוי עתיקים ועד אתרים נוצריים מפורסמים כלאוּרד (Lourdes) שבצרפת. בכולם מתואר חיבור עמוק לאמונה, לאחדות פנימית ולכוח שמעבר לעצמיות המוגבלת – חיבור שמאפשר שינוי עמוק בביוכימיה של הגוף, וכתוצאה מכך החלמה שהרפואה הקונבנציונלית מתקשה להסביר. נראה שהמציאות עשויה להיות גמישה יותר משחשבנו, וכי לתודעה חלק לא מבוטל בעיצוב חוויית הבריאות שלנו.
המחלה היא מעין “מגננה” נגד האמת; אנו משתמשים בה ככלי להסתיר מאיתנו את הממשות שלנו, על מנת שנוכל להזדהות עם הגוף. אנו רואים את הגוף כ"עצמנו" ולא ככלי רכב שישרת אותנו תקופה מסוימת, ואז ייזנח כשלא נצטרך אותו עוד.
המחלה היא אחד מכלי הפיצול העוצמתיים ביותר, כיוון שהיא מקבעת את התודעה להזדהות עם הגוף ו"מוּכיחה" כביכול שאנו טועים – שאיננו אלא הדבר שאנו יודעים עמוק בפנים שאיננו: גוף שברירי וזמני. עם זאת, חוויתי בעצמי עדויות הסותרות זאת: פצעים שנעלמו בן לילה, דלקות שהיסוגו, כאבים כרוניים שנעלמו לפתע. אולי מישהו יגיד “זה הכול?” – אבל זכרו מה שאמרתי קודם: אין הפרעות קטנות ואין מחלות קטנות. איני משווה בין כאב ראש קל לסרטן לבלב שלב 4, אך אני טוען ששניהם עשויים להירפא באותה המידה. יש אין-ספור עדויות קיימות לאנשים שהחלימו מדברים שאינם “בר-ריפוי” לפי התפיסה המקובלת.
אל תראו אף חולי או מגבלה כגזרת גורל, ואל תתפתו להאמין שהוא מגיע ממקור שמחוצה לכם. אין עולם, אמרתי שוב ושוב – כל מה שאתם חווים הוא שלכם, וכל דבר ניתן לריפוי. אם אתם חולים, סלחו לעצמכם על הטעויות שהובילו אתכם למצב הנוכחי. ייתכן שתצטרכו לעבור תהליך לא קצר ולא נעים בדרככם לריפוי, אבל לעולם לא אסכים להאמין שאתם "חולים בטבעכם". כמו כל אתגר שניצב מולכם, הביטו בו ושאלו: מה אפשר ללמוד מזה, היכן אני יכול לצמוח? בקשו סיוע והתערבות מן העולמות העליונים – והיו מוכנים להאזין, היו מוכנים לריפוי.
דוד שלי, סמי (שם בדוי), נושא בגאווה את רשימת המחלות שלו. כל מי שיושב איתו לכמה דקות כבר שומע על האשפוזים שעבר, על החיידקים הטורפים שנתקף בהם, על עצמות שכבר אין לו בגוף: “בוא תראה את הלב שלי פועם,” הוא אומר בחיוך, וחושף את פלג גופו העליון – “זה בגלל שאין לי פה עצם”.
נדמה שהוא בילה חצי מ68 שנות חייו בבתי חולים, והמחלה נעשתה לחלק בלתי נפרד מזהותו. איכשהו הוא אף מתגאה בכך. כמה מאיתנו, לעומת זאת, סוחבים מחלות, אלרגיות, מוגבלויות, ומגדירים את עצמנו באמצעותן? פגשתי אנשים שתוך דקות משתפים באיזו אלרגיה חריפה המוכנה "לתקוף" אותם בכל רגע, למרות שהמצב בכלל אינו רלוונטי לשיחה. המחלה היא כלי ביד הפירוד: אנו מצהירים שאיננו רוצים בה, אולם בו-בזמן מקפידים להשתמש בה. אנו מפחדים מהאור שבנו יותר מכל דבר אחר, כי אנו חרדים לאבד את הזהות שלנו. אנו צריכים ללמוד שהזהות שלנו שונה בתכלית מהדימוי הקטן שאימצנו.
יבוא יום ולא יהיה עוד אדם חולה אחד על הפלנטה הזו. “מדעי הבריאות” בוא יבואו, והם יחליפו את “מדעי החולי” שבהם אנו תקועים כיום. כשנחשפתי ללימודי פיזיולוגיה ואנטומיה לפני שנים, הדוקטור שלימד אותנו הציג נקודה מעניינת: הוא דיבר על וירוס ההרפס “הישן” על עצב קרניאלי מספר 5, היורד מהגולגולת לאזור הפה. המדע מבין את התהליך הביולוגי של הרפס השפתיים בצורה מרשימה, אבל כששאלנו אותו “למה?” – למה הווירוס שתמיד קיים שם מתפרץ? – היו לו תשובות חלקיות: אולי לחץ, חרדה, מערכת חיסונית חלשה ועוד, אבל אין הסבר מוחלט. בסופו של דבר הודה באומץ: אנחנו לא באמת יודעים למה.
הדבר נכון לכל מחלה. זוהי שאלת השאלות, שלא נשאלת מספיק: למה? מה הסיבה? יש “גורמים” רבים, אולם אין בהכרח סיבה אחת מוסכמת – והתודעה שוכנת באותו "למה".
הנקודה האחרונה בהקשר של מחלות היא שהן משמשות כלי שליטה רב-עוצמה בידי ה"אגו החיצוני" – המוסדות והאליטות השולטות. הפחד הוא אחד הכלים החזקים ביותר לשליטה, ובתוך כך, המחלה היא אמצעי מרכזי ליצירת חרדה ופיצול המשמש לקידום אינטרסים זרים. כולנו חווינו את “מגיפת הקורונה”. איני מתכחש לעצם קיומו של הווירוס, או לטענות שאנשים חלו בו, ולא יודע אם הוא נוצר במעבדה סודית או הגיע מאיזו חיה נדירה בסין. מה שכן ברור לי הוא שממשלות ואליטות ניצלו את המצב כדי לקדם אג’נדות שונות, בלי לדאוג באמת לבריאות הציבור.
בתואר השני שלי, העוסק באסונות על גווניהם, נחשפנו לאנשי מקצוע וחוקרים מרכזיים בתחום ההיערכות למגיפות. הפלא ופלא: כמה חודשים לפני “פרוץ הקורונה” הוגשה לממשלה תכנית מפורטת לניהול אירוע של מגיפה עולמית, שהתבססה על שמירת אורח חיים רגיל ככל שניתן ורציפות תפקודית. במילים אחרות, ביד הממשלה שלנו הייתה תכנית שיכלה למנוע את הסגרים הממושכים ואת הפגיעה האנושה במשק ובעסקים רבים. איני יודע מה קרה מאחורי הקלעים ולמה התעלמו מהתכנית הזו. איני יודע גם למה הפרוטוקולים של הישיבות בין הממשלה לחברת פייזר צונזרו ל-50 שנים – מה היה שם להסתיר?
הלימוד של הספר הזה מבקש מכם ללמוד מחדש מי אתם חייבים להיות, בטבע העמוק והאמיתי שלכם, הוא, בטבעו, אינו דבר חולה. ככל שאנו לומדים להזדהות איתו עוד ועוד כל נושא המחלה מורם משכלנו והוא נרפא. כשהשכל נרפא, הגוף נרפא, שכן הגוף, כמו שאמרנו - הוא כלי שרת, אמצעי זמני בלבד, שיכול לשרת אותנו נאנמנה ובבריאות, עד שלא נזדקק לו יותר. ההירפאות מהחולי האישי משפיעה במקביל על החולי האנושי, כמו שאמרנו - אנו מחוברים אחד לשני ברמה עמוקה מאוד, וכל צעד שאתם עושים - מרפא את העולם כולו.
אל תתמקדו במחלה, אל תאמינו שהיא מגבילה אתכם, התמקדו פנימה, במי שאתם באמת, אחרי שתזהו זאת פעם אחת הדרך תפתח ולא תיסגר שוב לעולם. הריפוי מגיע מכם, כולכם יכולים להירפא, וכמובן ולפיכך - לרפא.
פרק 46 - האגו הפנימי והאגו החיצוני
ככל שהעמקתם בחיפוש הפנימי, בהגברת המודעות ובהרחבת התודעה שלכם, נחשפתם לכלים ולדינמיקות פסיכולוגיות, נפשיות ושכליות הפועלות בתוככם כדי ליצור מסגרת תודעתית שאתם מכנים "המציאות". בתשתית של מושג זה שוכנים הסכמים מודעים ולא מודעים, נרטיבים, אמונות ומשמעויות רבות, הפועלים במישורים שונים על מנת לאכוף את תחושת המציאות שלכם.
רבות נכתב על המנגנונים הפסיכולוגיים הפועלים בתוכנו, על האמונות שלנו וכיצד הן מעצבות את עולמנו ואת הפרשנות שאנו נותנים לו. השכל שלנו כה חזק, עד שאנו לעיתים לא נעלה בדעתנו להטיל ספק באותם יסודות "איתנים" לכאורה שעליהם תפישת המציאות שלנו נשענת. אמנם, נעסוק בזה עוד רבות בהמשך הטקסט, אך כעת נעסוק במשהו אחר – אני מאמין שזה יוכל לתת לכם מסגרת נוספת להתייחסות והבנת ה"מציאות" הקולקטיבית, מה שקורה כביכול בעולם, ולמה.
כפי שנגיד שוב ושוב, אין באמת נפרדות - אין עולם שקיים מחוצה לנו. כפי שבתוכנו קיימים חלקים, אמונות, נרטיבים ומוסכמות המאפשרים לנו לחוות נפרדות, כך קיימים בעולם – ואני אומר זאת בהסתייגות, כי הדברים נראים כך עד שאתם מבינים אחרת - כוחות שונים שתפקידם, כחלק מהסכמה קולקטיבית, לאכוף את המציאות המוסכמת על כ
ל האנשים. מטרתם למנוע מאיתנו להבין את הדברים כהלכה, להיזכר מי אנחנו ולראות את האמת של מה שאנחנו.
אנו חיים בתקופה מרגשת ומטלטלת; עבור רבים מאיתנו מדובר בשברון לב של ממש. אנו מגלים את השחיתות העמוקה ואת הכוחות הפועלים בעולם, המתוזמרים במעין הצגה רב-לאומית שמטרתה להקשות עלינו להטיל ספק ולגלות את הטבע האמיתי שלנו.
משברים כלכליים, מלחמות, מגיפות, אסונות טבע, מערכות חינוך כושלות, סילוף עקבי ומתמשך של ההיסטוריה שלנו, וכן סילוף, הכחשה והסתרה של אינטליגנציות לא אנושיות המתקיימות באינטראקציה עם האנושות זה אלפי שנים – כל אלה ועוד הם תוצרים של ארגונים בינלאומיים שכאילו נועדו לשרת אותנו אך בפועל גורמים לנו נזק אדיר. דרמות בינלאומיות ומערכות מדיה איתנות מייצרות פחד והפרדה במיליוני אנשים בו-זמנית, כשהקונספירציות של אתמול מתגלות כאמת של מחר. תנועות בינלאומיות מתדלקות פחד, שנאת האחר, שליטה, הפחדה, פגיעה וניצול של מאות מיליונים, לעיתים בשם השלום והנאורות כביכול.
זה לא דבר חדש. לאורך ההיסטוריה ראינו זאת שוב ושוב בדרכים שונות: אליטות החיות במציאות נפרדת משלנו, בעלות משאבים בלתי מוגבלים, מנצלות כל מי שהן יכולות. סחר בבני אדם, עבדות, שפחוּת, תוכניות צללים וממשלות צללים. הכנסייה, לדוגמה, עיכבה את ההתפתחות התודעתית של האנושות מאות שנים, רדפה את העוסקים והעוסקות בכוחות הטבע, המיתה מדענים, העלימה למרתפי הוותיקן היסטוריה עתיקה ושכתבה מחדש את כתבי הקודש. זוהי "חור ארנב" עמוק לרדת אליו, ונדמה שרוב הארגונים שיצרנו נגועים בשחיתות הזו באופן עמוק – ציניות וניצול שאין להם סוף, בשם הכוח או הרווח האישי או הקבוצתי. גם המוסדות הדתיים הנערצים ביותר מתגלים כנגועים באותה שחיתות.
עשו ניסוי קצר: האזינו למבזקי החדשות השעתיים ברדיו במשך שבוע וכתבו לעצמכם את הכותרות הראשיות. כמה פעמים תשמעו על מוות, רצח, אונס, שחיתות, מאבקים ודם? וכמה פעמים תשמעו על יוזמות חברתיות או אישיות טובות, או חדשות מעודדות ומשמחות? יש דעה מוסכמת שאומרת "זה מה שמעניין אנשים", אבל זו הטעיה: תפקיד החדשות ואמצעי המדיה המסורתיים הוא להחזיק אתכם בשליטה דרך הגברת פחד ונפרדוּת-ותו לא.
גם בתוככם, הקול הזה קיים: הוא משתדל להעסיק את התודעה שלכם בהיבטים שונים של פחד. הפחד הוא כוח מושך חזק מאוד, כך גם האשמה והנקמה. על ידי הצפה תדירה של תכנים אלו אתם נותרים בתודעת הישרדות, ולמי שרק צריך לשרוד - איך יהיה לו זמן להביט בכוכבים שבשמיים ולתהות על מהותו ומקורו?
כפי שכבר אמרתי ועוד אומר, הדרך למודעות של מי שאתם באמת חייבת לעבור, בעולמנו, דרך ההיכרות עם הכוחות הללו, הן שבתוככם והן שמחוצה לכם. רבים נתקעים שנים בקונספירציות שונות ונופלים לרשתו של אותו הדבר שהם מגנים. השלב הבא, לצאת מאותה תודעה, מחייב כמה נקודות חשובות:
-
אי אפשר לכבול את התודעה שלכם ואין בכוחו של העולם לשנות את מי שאתם באמת, לא בכוחו של העולם ולא בכוחו של איש בשום מקום ובשום זמן. אפילו האלוהים לא יגביל אתכם, כי בכך היה מגביל את עצמו, והוא חסר גבול.
-
התנגדות למשהו מחזקת אותו. התנגדות היא מתן ממשות ומשמעות, מתן הערכה – גם אם שלילית. אנחנו צריכים לראות את כל היבטי החושך והנפרדות הללו, אך גם להכיר בכך שאין להם שום ערך עבורנו.
-
הנקודה החשובה ביותר: כל הכוחות ה"חיצוניים" הללו נוצרו על ידינו, כקולקטיב, כקבוצה של תודעות שבחרה לחוות את מה שהיא לא. יש האומרים שזהו ניסוי, יש שאומרים שזו טעות. כך או כך, זה מגיע לסופו.
-
ראו את הכוחות החיצוניים האלה כהשתקפות של הכוחות הפנימיים שלכם, הם "משתפים פעולה" למען אותה מטרה: הנפרדות שלכם. קחו על כך אחריות. ככל שתתקדמו, ותהיו יותר מי שאתם באמת, כך ההשפעה של הכוחות הללו עליכם תלך ותקטן. אינכם צריכים להתנגד לדבר, אלא רק לראות אותו, להתבונן בו בשלווה, ולשחררו לאין שממנו בא.
פרק 47 - הערך הכובל
"כל דבר שאתה מעריך בעולם הזה יכול לפגוע בך, והוא אכן יפגע בך" אמרה זו מתוך הקורס בניסים עשויה להישמע מייאשת, אך הייאוש הזה אינו “רע” מעצמו; אפשר ללמוד ממנו רבות. כי העולם שבו יש ערך אמיתי נמצא גם הוא מול עיניך. אי אפשר לראות את שני העולמות הללו במקביל; עליך לבחור באיזה מהם תרצה להתמקד. העולם שתתן לו ערך הוא זה שיהיה המשמעותי בעיניך.
למה אתה נותן ערך? אילו כותרות ומצבים יגרמו לך לחוש שלם יותר? איזה פרס, מצב, תפקיד או חוויה יהפכו אותך לטוב יותר, לגרסה “משופרת” של עצמך? האם זה עושר? כוח? תואר? בת זוג, בית, רכב נוצץ? אולי תואר של כבוד או שררה? כל הערכים האלה, שבהם אתה חושב שתוכל להיעזר כדי לגדול, להשתפר, להיעשות נחשק או ראוי יותר, רק יכבלו אותך חזק יותר לתוך הנפרדוּת. האם אתה מודע למחירים שהדבר גובה? האם אתה מוכן לשלמם?
אח יקר, אחות יקרה. אין דבר שתוסיפו לעצמכם שיהפוך אתכם ל"שווים" יותר. אין צורך “לעשות” כדי להיות יותר ממה שאתם כבר עכשיו, פרט ללימוד האמת על אודותיכם: על האור, על האינסוף השוכן בכם, על האל-זמן הנמצא מעבר לפינה בכל רגע נתון. נבראתם מושלמים ושלמים. רק בעולם של חסר ניתן לחשוב שאתם פחות מכך.
קיים עולם אחר, שבו השלווה, השלום, הבריאות, השפע, השמחה והביטחון שלכם נוכחים תמיד, בלתי-משתנים לחלוטין ולא תלויים במצב, בנסיבות, בגורל או בזמן. זה מה שאבינו, המקור, הבטיח לנו, כי זה מה שהבטיח לעצמו.
אחרי כל פסגה שתכבשו בעולם הזה אורב רק ייאוש, ייאוש ופחד לאבד את מה שהשגתם. אנשים כבשו את העולם ומתו בתחושת חוסר והחמצה; אנשים זכו לתהילת עולם אך שקעו בדיכאון וחרדה; אנשים שיושבים על מיליארדים הולכים לישון בחרדה שיקומו למחרת חסרי כל, ומנסים ללא הרף “לנהל” סיכונים מדומיינים שהם רואים בכל פינה. הם משיגים עוד ועוד ועוד, ולעולם אינם אומרים, “די לי, תודה, אני שמח בחלקי.”
רבים מאיתנו נתקלים בכך בצורות ובמאפיינים שונים. כל ערך שאנו נותנים לעולם הזה מאיים על השלום שלנו, כי אין בו באמת שום ערך. יום יבוא ותרגישו את אהבת ושְׁלוות האלוהים- שמחה עמוקה וחסרת גבול, שתגרום לכל תחושת נחת ושקט שחוויתם בעבר להחוויר. אז תדעו שהעולם הזה אינו אלא קליפת השום, לא יותר מכך.
פרק 48 - ההשתייכות
השתייכות היא מנגנון נוסף, שנועד לכבול אתכם לצורה מסוימת, למקום, לנרטיב או למסגרת. שאלו את עצמכם: למה אני משתייך? איך אני מגדיר את עצמי? כתבו זאת, ואז ציינו מתחת למה שכתבתם: "כל הגדרה עצמית מצמצמת את המודעות למה שאני באמת". השתייכות עשויה להיות לקבוצה, לדת, ללאום, למגדר, לזרם, לחברה או לקהילה. היא פועלת ככלי של הנפרדות, כי היא מייצרת מיד "אני והם", אלו שהם “כמוני”, אלו שאינם, אלו שבעדי וכמובן, אלו שנגדי.
זה לגיטימי לחלוטין כמובן לכבד את המסורת או התרבות שהגעתם ממנה, או שאתם חלק ממנה, זה בסדר לכבד את החברה שבה אתם עובדים או ליהנות ממשחק כדורגל, זה בסדר לאהוב ארוחת חג עם המשפחה או להדליק נרות בשישי בערב. אין זו קריאה למרוד במוסכמות או במסורת, אלא לא להזדהות איתן או להגדיר את עצמכם דרכן. כל ההתנסויות בעולם הן זמניות, אף אחת מהן לא יכולה להגדיר את מה שאתם, וכל הגדרה שאתם מסכימים לה – באה עם מחיר.
לעיתים ההשתייכות מביאה איתה תפיסות-עולם שאינן שלכם מלכתחילה: קבוצות מסוימות נושאות בתוכן כאבים ופחדים עתיקים, זיכרונות תורשתיים של כאב והאשמה, תחושת תחרות ואיום מצד "קבוצות אחרות" - כביכול, אלו שמשתייכים למשהו "אחר" שאינו אתם.
אתם תודעה נצחית, פעלתם דרך אינספור "פרסונות" לאורך ההיסטוריה, אף אחת מהן לא מגדירה את מה שאתם באמת, גם לא הפרסונה הנוחכית שאתם חושבים שאתם מתגלמים דרכה.
היו גמישים, סקרנים, נכונים ללמוד, נכונים לראות דברים מזווית נוספת. כשאתם בתודעה הנכונה, דבר לא יוכל לאיים עליכם, כי הזהות והממשות שלכם נובעות ממקום גבוה יותר—מעל העניינים הארציים שכולם נתונים לשינוי ולכליון הזמן.
תהליך ההתעוררות יביא אתכם בהכרח למצבים בהם אתם כבר לא מזדהים עם הקבוצות, התפקידים וההגדרות של העולם, אתם תמצאו את עצמכם בהתנסויות רבות בהן האנשים סביבכם שקועים לחלוטין בהגדרות של העולם, זכרו, אין זה משנה את מי שהם באמת, כמו שזה לא שינה את מי ומה שאתם באמת. השירות הכי טוב שאתם יכולים לעשות עבור כל אדם הוא להמשיך ולתרגל ולהיות מודעים לטבע שלכם, לאמת שבכם, אחד ואחת עימה.
פרק 49 - עיוורון
האגו הזה שיצרתם, העצמי המדומיין, היצר הרע, לא משנה איך תקראו לו - הוא עיוור לחלוטין. רק נדמה שהוא מגיב ופועל, אך הוא אינו מסוגל להבין מי ומה אתם באמת, ובטח שלא מסוגל לראות אתכם. האגו שלכם לא אוהב אתכם; הוא אדיש למחירים שאתם משלמים על ההזדהות איתו.
כולכם חוויתם זאת: כעס, אשמה, שיפוט, במצבים שבהם נתתם לאגו לנהל אתכם. התוצאות תמיד עגומות, והתשלום הוא שלכם. משאלתו של האגו היא מוות, כי מטרתו לכפות את חוסר הממשות שלו עליכם, ולגרום לכם להאמין שאתם צריכים למות. זוהי קריאת המוות העולה מבפנים.
כשאנו מזוהים עם האגו שלנו, גם אנו לוקים בעיוורון, עיוורון כלפי עצמנו, עיוורון כלפי הסביבה, עיוורון כלפי השפעתנו על אחרים, חוסר מודעות לגבי מה שמפעיל אותנו. זו דרך חלקלקה, ספירלית וצוללת, המובילה למוות, ועוברת דרך כאב וסבל מתמשכים. כולנו היינו בסחרור הזה, ולעיתים אנו בוחרים לצאת ממנו רק כשנקבל "סטירה מצלצלת" שתעיר אותנו.
אותו "יציר פגום", אותה "תוכנה" שרצה בלי הפסק, אינו אלא לא כלום. אין לו שום ממשות משל עצמו; כפי שכבר ציינתי, סיבת קיומו, כביכו,ל היא ההשקעה שלכם בו, ההגנה שאתם מעניקים לו. בני האדם ממהרים להגן על האגו הפגוע שלהם מראשית הזמן, ומוכנים לשלם על כך בכל מה שחשוב באמתהמודעות לאמת של מי שאנחנו, לטבע האמיתי שלנו, ולכל הברכות שנלוות לכך.
אילו מחירים אתם מוכנים לשלם? שאלתם את עצמכם פעם? התבוננו בטירוף שבעולם: האלימות, המלחמות, השקר, המרמה, הניצול, השליטה, ההונאה, והרודנות. כל אלו, ועוד רבים אחרים, הם המחיר שהאנושות משלמת כבר יותר מדי זמן על ההזדהות עם עצמי נפרד, עם המחשבה שאומרת שאנשים אחרים, אחים שלכם, הם לא אתם, ולכן אין לכם אחריות עליהם, אלא רק על עצמכם.
הנפרדות הזו מתקיימת ברמות רבות: נפרדות שלי מכולם, נפרדות של הקבוצה שלי מכולם, של העם או הלאום שלי מכולם, של הדת שלי מכולם, וכתוצאה מכך, כולם עיוורים זה לזה.
פרק 50 - הרמאי
מהי רמאות אם לא הצגת שווא של דבר אחד, בעוד בפועל מדובר בדבר אחר - משהו שלא הסכמתם עליו, משהו שלא רציתם באמת? בתוך כולנו שוכנת ה"רמאות" הזו. אנו רוצים לעשות שינוי משמעותי בחיים שלנו, ואז מתחיל מסע ומתן בשיח הפנימי: אנחנו מתחילים לוותר לאט-לאט על חלק ממה שרצינו, עד שמהותו של השינוי משתנה לגמרי.
רבים מאיתנו מכירים זאת בצורות שונות. אנחנו רוצים לשנות את אורח החיים שלנו, להפוך אותו לבריא וטוב יותר, ואז מתחילה ה"רמאות", אולי נוכל לאכול רק חטיף קטן, אולי לא נצא היום לאימון, אולי ניקח עוד שאכטה, או נענה לאקס למרות שאנו יודעים שהקשר הזה פוגע בנו ומכאיב לנו.
אם שינויים כאלה מעלים התנגדות ופיתויים רבים לוותר, דמיינו כמה חזקים הם הפיתויים העומדים בפני מי שמבקש להיזכר במהותו האמיתית - לנטוש את הזהות הקודמת שלו, להפסיק להיות כפי שהיה, לא רק בהתנהגות אלא גם במהות. נתקלנו בכך פעמים רבות: ניסיונות למסע ומתן מול השינוי שאנו מבקשים, להשאיר בתוכנו "רק" כמה דברים נסתרים, כמה שקרים, חופן אשליות, טיפה כאב, טיפה סבל, באיזשהו אופן חביב עלינו. אנו מקיימים משא ומתן עם הלא-כלום, עם האשליה העייפה של מה שאנו – ואז נכשלים, שוב ושוב ושוב.
אין אשליה קטנה, אין סבל קטן, אין אמת שקרית או שקר אמיתי, ואין דרך ביניים. יש אמת ושקר, אור וחושך, נכון או לא נכון – וזהו. ה"רמאי" הגדול הוא אותו חלק בתוכנו המפתה אותנו לשאת ולתת על השלום שלנו; הוא רוצה להשאיר רק פתח קטן – ולא צריך יותר מזה. הרמאי יודע שדרך הפתח הקטן הזה, לאט-לאט אך בוודאות, ייכנסו שוב כל האשליות והשקרים, ויחזירו אתכם אל המקום שבו אינכם רוצים עוד להיות.
ועם זאת, חשוב להדגיש – אין פה דואליות, אין פה אור נגד חושך, אמת נגד שקר, אשליה נגד אמת. הטבע של האמת הינו אמת. האמת שבנו לא מוטרדת מהניסיונות התכופים שלנו לבטלה, לסלפה, לפרקה או להתעלם ממנה, האמת לא צריכה להגן על עצמה, כל מה שקורה בעולם הזה הוא אשליות המנסות, ללא הצלחה, להוכיח שהן האמת.
פרק 51 - הנקרומנסר (אדון הבובות)
הנקרומנסר הוא מושג המתייחס לדמות שבדרך כלל מופיעה בספרות פנטזיה או במשחקי מחשב. לנקרומנסר יש יכולת לשלוט ולזמן רוחות של מתים או להחיות אותם. הם מתוארים לעיתים ככוחות אפלים, המשתמשים בכישופים ובטקסים כדי להשיג שליטה במתים או לנצל את כוחותיהם למטרות שונות.
אך מי הם ה"מתים"? בדרך כלל אנחנו חושבים עליהם כעל אלו שכבר אינם בין החיים, אולם כאן הם מייצגים דברים שלא קיימים באמת- דמויות המתחזות למשהו בעל נשמה, משהו שהמקור ברא. למעשה, "המתים" פוקדים את שכלנו לעיתים קרובות: אלו הדימויים שיצרנו על אנשים אחרים או על מצבים שונים.
דוגמה והסבר:
נניח שרבתם עם בן או בת זוג, מישהו חתך אתכם בכביש וזרק לכם קללות מהחלון ונעלם, או שחבר עשה לכם “קטע מסריח”. לא חסרות דוגמאות לדברים לא נעימים שנעשו לנו על ידי אחרים. בוודאי שמתם לב שכעבור זמן מה, כשכבר אינכם בעיצומה של הסיטואציה, השֵׂכֶל שלכם עדיין טרוד בה מאוד, אתם משחזרים שוב ושוב את מה שהיה, חושבים איך הייתם מגיבים אחרת, מתכננים תגובות, “מחזירים” לאותו אדם בדמיונכם. במצבים כאלו, על מה בעצם אתם מגיבים? למי אתם מגיבים? הרי המצב כבר חלף, האדם עצמו לא נוכח כרגע מולכם, אתם לא “מדברים” איתו או אליו.
התשובה: אתם מגיבים לדמות, פרי יצירתכם - כפי שאתם מדמיינים אותה. לפעמים אנו מקיימים מערכת יחסים שלמה עם ה"דמויות" הללו, דמויות שהן אשליות, שאין בהן שום דבר חי, ומקבלות חיים רק בזכות הדמיון שלנו. אנו, כאנושות, לכודים ברובנו במצב חלימה כזה - ישנם אנשים שכל היום הולכים עם השדים המתים האלה בשכלם. במקרים קיצוניים, כשמישהו מתחיל למלמל בקול רם, מגיב לשדים הדמיוניים בשכלו, אנו נרתעים או שופטים אותו כ“דפוק” או “סכיזופרן”. אך למעשה, במידה כזו או אחרת, כולנו לוקים בכך או לקינו בכך בעבר.
הדימויים האלו מרכיבים בתוכנו עולם שלם. ככל שאנו פחות מחוברים למציאות ופחות נוכחים - ככל שאנו שרויים יותר בפחד וחרדה - כך ה"מתים" ראים לנו ממשיים יותר. נדמה שיש להם חיים משל עצמם, רצונות משלהם, אך הם לא קיימים באמת. כל דמות כזו היא פרי הדמיון שלכם בלבד.
חלק משמעותי בתהליך ההתעוררות הוא לזהות את האשליות הללו ברגע שהן נוצרות בדמיון שלנו, לקחת צעד אחורה ולהתבונן בהן בעת שהן נעלמות לאין שממנו הגיעו. אל תזלזלו בכוח של “ייצורי השֵׂכֶל” האלה להפר את השלווה שלכם. חלקם טבועים כה חזק בתודעה שלנו, עד שאיננו מסוגלים לראות שום דבר בלעדיהם - ותפיסת המציאות מתבצעת דרך פילטר המשליך החוצה את הדימויים הללו. האם אתם באמת מצליחים לראות את האדם שמולכם כפי שהוא עכשיו?
הדימויים האלה אינם שמורים רק למקומות של סכסוך; אנחנו מחזיקים תמונות כאלה כמעט על כל אדם שאנו פוגשים מספיק פעמים. בשלב מסוים, אנו כבר לא רואים אותו כפי שהוא, אלא את הדימויים שיש לנו עליו.
פרק 52 - שליחי החושך
יש בכם שני קולות, תמיד רק שניים. הם מדברים בקולות שונים, אך מייצגים תמיד שני דברים: אחד מהם ממשי, והשני הוא אשליה אודות עצמכם. יש בכם פחד ואהבה, וזהו.
שליחי החושך הם החיפוש המתמיד אחר מצבים, אירועים ודברים שיחזקו את תחושת העצמי הלא־ממשי. הם חייבים לפעול בעוצמה גבוהה תדיר, כי הם משרתים דבר מאוד לא יציב, דבר התלוי על חוט השערה. קולות האימה והפחד הנובעים ממנו דורשים כל העת את תשומת־לבכם, את ההזדהות שלכם, את ההגנה הפעילה שלכם.
השֵׂכֶל המפוצל שלנו נמשך באופן "טבעי" להיבטים של פחד ונפרדוּת על גווניהם החשוכים השונים. זה מפתה מאוד להישאר בתדרים העולים מהם; משהו בתוכנו מהדהד עם זה, נמשך לזה תדיר. הסיבה היא הזהות הנפרדת: היא נמשכת להיבטי פירוד כי זה מחזק אותה. כל המבנה של העולם בנוי סביב אותם עקרונות; בנינו אותו בצורה כה יסודית, שללא הקריאה הפנימית היינו שוקעים לנצח בחלומות של יאוש ואימה.
אך ברגע שראיתם את האור, אינכם כבר מרגישים בנוח עם ההיבטים השונים האלו, ואתם מתחילים לחפש את המעבר - את העולם שמעבר לעולם הפחד, מעבר לחוקים המוזרים של העולם הזה, שאינם עולים בקנה אחד עם מי שאתם באמת. במובן מסוים, ראיית האור והרגשת הקריאה רק מקשה עליכם, לפחות בתחילת דרככם: אתם לא טובים כל־כך במשחקים של העולם הזה, קשה לכם לקבל את הנורמות והחוקים שלו, אתם מורדים בו ודוחים אותו, אתם רגישים יותר לכאב ולסבל שהוא מביא. זאת משום שאתם יודעים בתוככם שזה לא נכון, שיש פה משהו שגוי. רבים מאיתנו הולכים שנים ארוכות עם ההרגשה הזו, ואף אחד לא מדבר עליה, ואף אחד לא מהדהד עם מה שאתם מרגישים, ועוד העולם מכנה אתכם "מוזרים".
אך אל תטעו: שליחי החושך פועלים חזק מאוד גם בשֵׂכֶל שלכם. גם הישויות המוארות ביותר על פני האדמה - אלו שהגיעו לגוף פיזי - קיבלו על עצמן להתמודד עם מה שדרוש כדי להפוך מבן־אדם נפרד, חלש ושברירי, לאדם מאוחד שעוצמת האחד שוכנת בתוכו.
פרק 53 - המעמד
מעמד הוא דבר נחשק בעולם הנפרדות. רבים מאיתנו שואפים אליו, אחרים חולמים עליו, ויש רבים שמתחרטים שאינם הבעלים שלו. מעטים כלל אינם מעוניינים בו.
המעמד, התפקיד הנחשק, הכותרות בקורות החיים - כל דבר שאנו מבקשים בעולם כדי “לחזק את עצמנו”, “להגדיל את עצמנו” או “לשפר את עצמנו” - לא יביא לנו שמחה לעולם. קל לראות זאת כשמביטים באנשים שהגיעו ל"טוֹפ", כוכבים נוצצים בשמי התהילה. הדבר מביא רק אגו-טריפ, דיכאון ופחד, וכובל שוב ושוב לעולם שאיננו באמת רוצים בו, עולם של נפרדוּת שאינו מייצג נאמנה את המי ומה שאנחנו באמת - את האהבה שהננו. המרדף אחרי המעמד, הכותרת המפוצצת, ההישגים והגביעים, כשהם נרדפים כאילו יש להם ערך משל עצמם (ולא כאלו שבאים מחזון פנימי של השפעה טובה) - לא יביאו לנו דבר שאנו באמת רוצים. חיפשנו ערך במקום שבו אין ערך, ולעולם לא נמצא אותו שם.
למעמד יש צורות רבות: מעמד חברתי, מעמד תעסוקתי, מעמד הוני, מעמד כיודעי דבר, מעמד כמומחים, מעמד דתי או רוחני, מעמד של ידוענים, אמנים, מעמד של אנשים מושכים ונחשקים. כל אלו נמצאים בעולם הזמן, והזמן יכלה את כולם, זהו טבעם. כבר למדתם שאתם מחפשים משהו אחר, משהו איתן ויציב, את האל־זמני שבתוככם. אל תתפתו להאמין שתמצאו מחוצה לכם דבר שתרצו באמת או דבר שיביא לכם שלום. ההיסטוריה האנושית מלאה באנשים שנדמה שהגיעו לפסגה, אך זה אף פעם לא מספיק; תמיד ירצו עוד ועוד, עד שהדבר יכלה אותם.
מי שפונה פנימה כדי למצוא את השלום שבו, ימצא משהו איתן, משהו שהזמן לא יכול לו, משום שהוא נובע מהאמת שהם, והיא מעבר לזמן, למקום או למצב.
כשאתם מודעים לטבע האמיתי שלכם אתם מגלים שאין לכם מה להשיג, אין כותרת חיצונית שיש לה משמעות, אין לשאלה – מה השגתי שום ערך. אתם מגלים שהערך שלכם כבר קיים, נוכח. לא אתם יצרתם אותו, אך הוא שם, ותמיד יהיה שם.
פרק 54 - הסיפור
לפני שנים רבות עבדתי בהוסטל פוסט-אשפוזי, עם בני ובנות נוער שהגיעו ממצבי חיים לא פשוטים, ואלו הובילו אותם לפתח כל מיני הפרעות התנהגות ומגוון רחב של הפרעות נפשיות. כל נער ונערה והרקע שלהם. זו הייתה תחילת דרכי בעולם החינוך וההדרכה- דרך שנמשכת עד היום.
לעיקר: אחת הנערות בהוסטל, נקרא לה “שמחה” (שם בדוי כמובן), בת עולים מקסימה ומלאת חן, שהגיעה עם מורכבויות רבות שהקשו על התפתחותה התקינה. הסיפור ששמחה הייתה מספרת לעצמה, בקול, בכל פעם שמישהו פגע בה או העליב אותה, הוא אותו הסיפור שכולנו מכירים. אינני מתכוון דווקא לצורה או למילים שהייתה אומרת במצבים שונים, אלא לתוכן הפנימי: הקול המספר לעצמנו כמה נפגענו, מה עשו לנו, למה זה לא בסדר, כמה אנו מרגישים פגועים ונעלבים. רוב האנשים חווים את זה כסיפור פנימי, קול שמלווה כל חוויה ומסביר לנו מה קרה ומה קורה, מנקודת מבטו.
אבל אצל שמחה היה קל לראות את זה, כי היא אמרה את הדברים בקול רם. היא כמובן לא הצליחה אז להגיע למודעות הנדרשת כדי להתבונן בזה בעצמה. אני זוכר רגע של “התעוררות” שבו הבחנתי לראשונה בסיפור הפנימי שלי: קול בתוכי שנותן פרשנות למה אני עושה, איך אני מרגיש, לאן אני הולך ומה משמעות הדברים.
זהו הסיפור הפנימי שלנו: הקול ההוא משתמש במילים כמו "אני מרגיש", "הוא עשה לי", "אני הולך לשם", הוא מדבר בקולנו, כאילו הוא אנחנו, וקשה מאוד לתפוס את הדבר הזה, לראות את הפרשנות ולנקוט צעד לאחור להתבוננות חסרת הזדהות.
ההבחנה בסיפור הפנימי היא אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בתהליך ההתפתחות התודעתית והרוחנית שלנו. עד לרגע שאנו מגיעים לשלב הזה, אנו מופעלים ישירות על ידו.
קשה מאוד לראות שהסיפור לא מגדיר אותנו, מעכב אותנו, גורם לנו כאב וסבל ולחלוטין לא מהדהד עם האמת, כי הוא תמיד מתחיל במילה "אני". אחד מרגעי ההתעוררות באים עם התובנה – שאין "אני", הישות הזאת שמדברת בשמנו, שאומרת "אני", היא לא אנו. זאת האשליה שאנו מדברים עליה, העצמי המזויף, האגו, הנפרד, חסר השורש, הפחדן והפגיע.
מה שמשעשע מאוד בכל העניין הזה, הוא שאותו יציר שכל שלכם, אותו אגו, על אף שהוא מנסה באופן פעיל להסתיר מכם את הזהות שלכם, הוא עצמו, אין לו חיים, בלעדיכם, הוא מתפייד ונעלם ברגע, רק ההגנה שלכם עליו וההשקעה שלכם בו – מקיימת אותו.
פרק 55 - השיפוט
"זהו חלום על שיפוט", נאמר ב"קורס בנִיסִים". כשתפסיק לשפוט, החלום יגמר. אכן, השיפוט הוא אחת האשליות העיקריות המסתירות את האמת אודותינו, את הטבע ואת הזהות שלנו מעינינו. השיפוט הוא אחד התנאים האיתנים ביותר שהנפרדוּת צריכה להישען עליהם כדי לא להתפרק. לצד השיפוט שוכנת המיוחדוּת. שניהם חסרי תכלית או ממשות, ושניהם דורשים שתשקיעו בהם בלי סוף כדי שיתקיימו. שניהם שבריריים כמו הנפרדוּת עצמה, אך זהו חוזקן של האשליות: כשמאמינים בהן, הן נראות ממשיות ובעלות עוצמה, מה שמצביע על הכוח שלכם ושל השֵׂכֶל שלכם, יותר משמצביע על דבר אחר.
השיפוט תמיד יגיע יחד עם האמונה שיש משהו שונה ממך, משהו שאתה יכול להיות נפרד ממנו כדי לשפוט אותו. לימדו אותך שעליך לשפוט כל אדם וכל מצב, ושככל שתדע לשפוט טוב יותר, כך תצליח יותר בעולם. אך מעולם לא סיפרו לך על המחיר הכבד מנשוא שהשיפוט דורש ממך - את עצם ידיעתך את עצמך, את הבנתך, ואפילו את יכולת ההבנה שלך את המציאות. רוב השיפוט שלך אינו יציר ידיך. אמנם היית חייב להסכים לו, במודע או לא, כדי שיהווה איזשהו סוג של משמעות או ערך עבורך, אבל מגיל קטן סיפרו לך מה ראוי ומה לא, מי טוב ומי רע, מה נכון ומה לא נכון.
אינני מדבר על האספקטים החברתיים והתרבותיים של הנושא הזה. אפשר לבחון אותם שנים ארוכות מזוויות שונות, זה לא משנה; איני רוצה לכוון אותך לחיפוש אין־סופי. כל השיפוט שלך, יהיה אשר יהיה, הוא טעות. הוא טעות לא רק בגלל נימוקים שונים שאפשר להביא, אלא מפני שהוא עצמו אינו תפקידך.
אינך יודע מה המציאות, אינך יודע אפילו מי אתה, אז על בסיס מה אתה שופט?
האם פעם איזה שהוא שיפוט שעשית הביא לך אושר? האם זה שימח אותך, באמת? אינני מדבר על תחושת השמחה־לכאורה שבצדקנות או בשמחה לאיד (שמאחוריהן עומדת בכלל תקיפה); זו אינה שמחה, אלא רק העמדת פנים. אני מדבר על שמחה אמיתית, שמחה המשמחת את הלב.
השיפוט חייב חבר־לכאורה שיתמוך בו. ללא החבר הזה, הוא חסר את היכולת שתאמין בו. והחבר הזה, שאינו אלא דבר בוגדני ורעוע, הנוטה להתהפך ללא הרף, הוא המיוחדות. השיפוט חייב לבוא עם איזו תחושה של מיוחדוּת, אחרת איך תוכל לשפוט? המיוחדות מייצרת היררכיה לכאורה, שבה אתה נישא גבוה מעל אלו "שלא יודעים", "לא מבינים", "טועים" או "חוטאים". ממרום מקומך אתה שופט מה היה צריך לקרות, מי שגה ואיזה מחיר עליו לשלם.
המיוחדות היא אחד המנועים העיקריים לפיצול השֵׂכֶל שלך; היא אויבת האהבה, אויבת השלום ואויבת האחדות. אתה לא מיוחד. כל מה שאתה רואה הוא אתה. אין לך ערך גדול יותר, אינך שווה יותר ואינך עליון על אף אחד. כל מי שאתה פוגש, כל מי שפגשת אי פעם, הוא היבט שלך, חלק ייחודי של הבריאה כמוך, ובמובן הגבוה יותר, הוא אתה. אתה יכול לשפוט רק את עצמך, אתה יכול לנהוג בכל דרך רק בעצמך, לעצמך.
המיוחדות היא רעועה, מפני שאינה יושבת על בסיס האמת. כל דבר מאיים עליה, כל מילה או מבט שלא במקום על־פי הגדרתה מזעזעים את יסודותיה השבריריים וקוראים לך לצאת להתקפה.
השיפוט שלך לא מעניק לך שום ערך, והוא עולה לך ביוקר: במחיר המודעות לעצמך. הוא מפקיר ממך את התודעה של מי ומה שאתה באמת. לא תוכל להתקדם אפילו צעד אחד ממשי כל עוד אתה מגיע עם שיפוט, כי הוא מאפיל את עיניך ומסמא את תודעתך.
אח יקר, אחות אהובה, אתם אני עצמי. זנחו את השיפוט, קחו צעד לאחור. ראו את העולם מנקודת מבטה של השכינה, יש אהבה ויש קריאה לאהבה. בתוך הקריאה לאהבה יש דברים שאפשר לתקן ולהפוך לאהבה, ויש דברים שאי אפשר לתקן ושיש לזנוח. אך כל אחד ואחת מאיתנו, המהווים חלק בלתי נפרד ושווה־ערך מאותו הדבר, יצטרכו להתעורר ולחזור הביתה, בזמנם ובדרכם. התפקיד שלכם אינו לשפוט, הוא לגאול את העולם, אין עולם נפרד מכם.
פרק 56 - תקיפה
הגיע העת לבחור. רבים מדי מאיתנו מנסים להחזיק מערכת אמונות כפולה, הנוגדת את עצמה, מעין אמביוולנטיות המושרשת עמוק. רבים מאיתנו מאמינים שהם רוח אך מזהים עצמם כגוף, מאמינים שנבראו בצלם האלוהים אך מאמינים שהם נידונים לכיליון, מאמינים בנצח אך מפחדים מהמוות ומהקץ. אחים, הגיע הזמן לבחור: לא ייתכן שתהיו גם נצחיים וגם זמניים, גם אינסופיים וגם מוגבלים. כל משחקי הלשון והתפיסות הכפולות והנוגדות את עצמן נועדו להתקיים כדי שלעולם לא נפר את החוזה הארור שקיימנו בינינו כקבוצה, לפני היות הזמן - לעולם לא להיזכר, לעולם לא להתעורר.
הגיע העת לעבור ממחוזות האמונה למחוזות הידיעה, הגיע הזמן לדעת באמת מי ומה אתם, ולהפסיק לתת לאמונות שאתם יודעים שאינן משרתות את שמחתכם להחזיק בכם.
מהי תקיפה? איני מדבר על היבטיה ה"משפטיים", אלא בשורש הדבר.
בשלב זה, אתם כבר קרובים לסיום הטקסט. למדתם המון, וברשותכם גם כל הלמידה, המודעות והצמיחה שהבאתם איתכם מלפני הקריאה של מילה אחת בספר זה. תקיפה היא דבר לא אפשרי; אין לה משמעות, אין לה סיבה ואין לה תוצאה. האם רוח יכולה לתקוף? האם שכל יכול לתקוף? האם לתקיפה יכולה להיות איזושהי משמעות לדברים שאינם פיזיים? מה יכול להיפגע ולהיהרס, אם הקיום שלו משתרע מעבר לצורה, לזמן ולמקום? התקיפה עולה בשכל שלכם רק כל עוד אתם מזהים את עצמכם ואת אחיכם כגוף. היא מהווה קרקע חולה ועבשה, שעליה יכולים לצמוח רק רעיונות חולניים אחרים, כמו אשמה, קורבנות והמוות עצמו.
אני זוכר רגע מנערותי, שבו ישבתי מול הפלייסטיישן ושיחקתי באחד ממשחקי המלחמה בגוף ראשון. היה לי משחק "מוצלח", והשמדתי בשיטתיות כל דמות אויב שפגשתי. אני זוכר את תחושת ההתלהבות וההתרגשות כשהצלחתי לנצח, בעודי יורה רימון ממטול הרימונים שלי על דמות שבאה לתקוף אותי ורואה אותה מתפזרת לחלקים קטנים בפיצוץ מרהיב וריאליסטי של דם. גל של התרגשות חלף בי, ואחריו עלתה בי שאלה פנימית, שליוותה אותי שנים ארוכות: למה אני נהנה מזה? למה זה מרגש אותי?
התרבות שלנו מלאה בצורות שונות ומשונות של תקיפה. אנו יושבים מול המסך וצופים בג'ון וויק מחסל בשיטתיות עשרות אנשים ונהנים. הסרטים שרבים מאיתנו הכי אוהבים הם סרטי זומבים, שבהם אתה יכול לחסל בשיטות יצירתיות ואכזריות מאות רבות של זומבים, ללא נקיפות מצפון, בהנאה צרופה. אינני טוען שלהרוג זומבי או שד במשחק מחשב דינו כדין להרוג אדם, וגם אינני טוען שעלינו להתנזר מכל סרט, משחק או סדרה המציגים אלימות (מה כבר יישאר לנו לראות בטלוויזיה?). אני רק מצביע על משהו אחר: בתוכנו, בין אם נודה בזה או לא, יש משיכה אדירה לתקיפה. כמה שעות ישבנו, לאחר היתקלות עם מישהו שהכעיס אותנו, ודמיינו כיצד אנו מענישים אותו בדרכים אלימות שונות?
העולם שמול עינינו, זה שכבר איננו רואים בו ערך אמיתי, מלא בהיבטים שונים של אלימות. כל מערכת בתי המשפט היא כלי של אלימות מאורגנת, ש"תוצאותיה" הן קנסות, עונשים ומאסרים. ללא ספק, זה עדיף מימי עבר שבהם כרתו יד לגנב או תלו מישהו בכיכר העיר על העלבת שמו של הקיסר, אבל במהות לא הרבה השתנה. העברנו את הדומיין של התקיפה למקומות אחרים, ואנו מקבלים אותה באמצעים שונים ו"מתוחכמים" יותר, אך כתרבות אנושית טרם נפטרנו ממנה.
דמיינו חללית של תרבות לא־אנושית מפותחת, המגיעה ממעמקי החלל לכדור הארץ. ודאי תחילה תבחן אותנו בכל מיני דרכים; אחת מהן תהיה חיבור למדיה המשודרת שלנו. נניח שאתם אחד החוקרים בחללית הזו. אתם מתחברים לשידורי הרדיו ושומעים מבוקר עד ערב ידיעות על אלימות על גווניה הרבים, ואולי תגידו: "טוב, אולי יש להם אויב חיצוני שהם מתמודדים איתו או מצב מיוחד שיפתר ויבוא שלום" אבל אז אתם בודקים מה הם מייצרים בתרבות הפופולרית שלהם ומיד מוצאים סרט אקשן מרהיב, ושוב סופרים אין־ספור תקיפות, ושוב מגיעים למסקנה מובנת מאליה: מדובר בגזע אלים ולא מפותח.
יש אינספור צורות שונות של תקיפה, שמהותן זהות: הן תמיד מהוות הכחשה של הטבע האמיתי שלנו, באמצעות זיהוי עצמנו כגוף. האמצעים המגוונים נראים מושכים כל עוד אתם ממשיכים להאמין שיש להם השפעה ממשית על העולם ועל עצמכם. אך לתקיפה אין שום תוצאה אמיתית, והיא אינה מאיימת על מי ומה שאתם באמת. היא יכולה רק לעכב אתכם ואת אחיכם מלהגיע למודעות לאמת, אך לא בכוחה לאיים על האמת עצמה. לא משנה מה עשיתם, לא משנה מה נעשה לכם, ולא משנה ההיסטוריה הארוכה והמתישה של העולם שיצרנו - לעולם לא נשנה במאום את האמת שהיא אנחנו, כי היא נמצאת מעבר לזמן, מעבר לכל הדברים הפיזיים, מעבר למרחב, לתנאים או להגדרות השֵׂכֶל והשיפוט שלנו.
מעולם לא הצלחנו לשנות את מי ומה שאנו, ולעולם לא נצליח - כי האמת נשמרת בנפרד ומעבר לכל הדברים האלה. כמה אהבה יש כלפינו, שהביאה לכך שלא נצליח להפסיק להיות מה שאנו. נתעכב כמה שנרצה, אך בסופו של דבר הקריאה לאור תגבר על כל היבט חשוך, ונחזור הביתה.