יום אחד בלבד פרק 18 - 33
פרק 18 - הדלת
יגיע היום שתעברו דרך הדלת ותגיעו לשלום הפנימי המיוחל, לגאולה ולריפוי, לשלווה ולשמחה העמוקה שיש בכם. אינכם צריכים לחפש אותה בחוץ—היא אינה נמצאת שם. עמוק בתוככם היא שוכנת, ועם זאת, נגישה כמו הדבר הבא ליד; היא מרגישה כה רחוקה לא מפני שהיא אכן רחוקה, אלא בגלל מה ששמנו בדרכנו אליה.
העולם עייף ומותש, ולמען האמת, כבר נראה מגוחך לעיתים אל מול החיפוש העקר של כל מי שהגיע לפה. אנשים מחפשים את עצמם בזהויות הולכות ומתפצלות עד אין־סוף—כל אחד והאמת שלו, הגדרותיו, ההיסטוריה שלו, הנטיות שלו והמגדר שלו—ממציאים אינסוף זהויות בדויות שכל דבר מאיים עליהן, בשל חולשתן וחוסר ממשותן. האם לא קל יותר לזנוח את כל הדברים הללו? מדוע זה נראה כה קשה לוותר על מה שאנו לא באמת רוצים, ולבקש את הבלתי־משתנה והאל־זמני—את הדבר שאוהב אותנו ורואה אותנו באמת, כפי שאנחנו?
האם ניתן לשנות משהו בלי לקחת עליו אחריות? כי לקיחת אחריות משמעה כוח, בעוד האשמה וקורבנות משמען חולשה. מה אני רוצה שיִצא מהסיטואציה הזו, מהמצב הזה? כמה מאיתנו באמת שואלים זאת, לא כדרך אגב, אלא מתוך שהייה ולמידה עד שהדבר יובן במלואו? כמה פעמים נכנסנו ל"הרפתקאות" מיותרות וסכסוכים בלתי־נגמרים, ובשם מה? כמה אנו שואלים את עצמנו מה התכלית שאנו רוצים להעניק לדבר מסוים שקורה, או שאנו רוצים שיקרה, לא מחוסר מודעות אלא מתוך כנות ושקיפות עם עצמנו?
כמה פעמים קיבלנו החלטות חסרות כל שחר ותקווה למשהו טוב—מה באמת עמד מאחורי אין־ספור הפעמים שעשינו זאת? אתם עשיתם את זה, אנו עשינו את זה, כדי לשמור על הנפרדות ועל כל הקללות שהיא מביאה עימה.
על כך אנו צריכים לקחת אחריות ולהפסיק לנהוג בטיפשות ולבקש את מה שאנו לא רוצים, תוך תלונה מדוע איננו מקבלים את מה שאנו באמת רוצים.
הדלת לשלום פתוחה. כל המנעולים ששמנו עליה לא משפיעים על האור שיש בה. מעבר לפתח הדלת מחכים לנו מלאכים, ממתינים בציפייה לרגע בואנו, לברך אותנו לשלום. הם לא ישאלו מדוע ואיך התעכבנו זמן רב כל־כך, אלא רק יאמרו – "ברוך השב הביתה".
פרק 19 - האזנה פנימית
אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפנינו, כשאנו מבקשים להרחיב את התודעה ולטפס במדרגות הרוחניות המובילות לשלום הפנימי המיוחל, הוא השֵׂכֶל שלנו.
הנושא שאליו אשוב פעם אחר פעם, מנקודות מבט שונות, הוא הזהות – מי אתה? מי את?
השכליות שאתה מודע אליה כולה יושבת על הזהות שלך. בשלב הזה, השֵׂכֶל שלנו מצוי במצב מפוצל; מתוך הפיצול הזה נולדים לכאורה קולות שונים, המייצגים היבטים שונים, הפועלים במישורים מגוּוּנים, אומרים דברים שונים, ומשתמשים בטקטיקות שונות כדי לתפוס את תשומת לבנו. ככל שהשֵׂכֶל מפוצל יותר, נדמה שהוא רועש יותר: הוא מארח יותר “חלקים” שפועלים ללא סינרגיה. חלקים אלו מייצגים את ה"חושך" שבתוך השֵׂכֶל – חושך שאין לו שורשים ממשיים, כיוון שהזהות שעליה הוא נשען אינה ממשית.
קחו לכם יום שלם והתבוננו בשֵׂכֶל שלכם: תוכלו לזהות קולות, מחשבות ורגשות הפועלים אחד נגד השני, נגד השלווה והשלום שלכם. לעיתים השֵׂכֶל מגיע למצב מסוכסך כל כך, שנדמה לעולם לא יוכל להגיע לשלווה. במצבים כאלו המוות עשוי להיראות מושך: הזהות המפוצלת מביאה אתכם להאמין שרק המוות יכול לשחרר אתכם מן הסכסוך האינסופי – כה מורכב, כה לא יציב, נדמה שאין לו התחלה ואין לו סוף, ושאין דבר שתוכלו לעשות כדי להגיע למצב של שלווה.
יש כלים רבים שאתם מכירים להבאת השֵׂכֶל למצב של רגיעה: מדיטציה, תפילה, ספורט, או עזרים כימיים היכולים להוביל אתכם למצבי תודעה שונים. חלק משיטות אלו, בעיקר תרגול מדיטטיבי ותרגול זן, יכולות בסופו של דבר להביא אתכם לשֵׂכֶל מאוזן ורגוע יותר. אולם אין זו מטרתי.
אינני מבקש רק לעזור לכם להירגע; אני מבקש עבורכם דבר אחר: שתגיעו לשלום פנימי, שבו שוררת תחושת ביטחון מלא, שמחה ושלוות אין-קץ. אני יודע שזה אפשרי, כי צעדתי בדרך הזו במשך זמן רב. אין מדובר מבחינתי בתהליך שהסתיים; נכון לכתיבת שורות אלו, יש לי עוד עבודה, עוד תרגול, עוד למידה. אולם אני כבר רואה את האור בקצה המנהרה – הדרך עובדת.
אתם בוודאי מכירים אנשים כגון אקהרט טולה או ביירון קייטי, שהגיעו לנירוונה מלאה ויציבה. שימו לב שהם עברו שינוי זהות עמוק כדי לאפשר זאת, כי בסופו של דבר אתם אלו שמייצרים את הרעש שאתם חווים, בין אם במודע או לא. בחרתם בזהות שעומדת בניגוד מוחלט לטבע שלכם, ומתוך טעות זו נולד עולם פנימי חולה הזקוק לריפוי. חוסר הנוחות שלכם במצב נובע מכך שהוא אינו הטבע שלכם. קיימות בו שכבות כה רבות – או כך נדמה – עד שנראה שהציווי “חֲפש אך לעולם אל תמצא” מכוון את מעשיכם.
מי אתם באמת?
אחים יקרים, אחיות יקרות, יש לי הזכות העמוקה לספר לכם מי אתם: אתם כפי שברא אתכם אלוהים. עוד מעט אסביר מה משמעות הדבר.
אתם חושבים שאתם גוף וחווים את עצמכם ככאלו, אך למעשה הינכם תודעה שלווה, המהווה חלק בלתי נפרד מכל התודעות, מכל מה שחי. אתם לא רק מחוברים לבריאה, ל"יש", ל"יקום" או ל"אלוהים" – אתם הינכם הדברים האלו. כמו דלי באוקיינוס אין-סופי, אוהב ושליו, המודע לעצמו כאחד; דלי שבטוח שהוא נפרד מכל מה שסביבו, כה עסוק בשכבת הפלסטיק הדקה שלו, עד שהוא מחמיץ את הזרמים האדירים העוטפים אותו מכל עבר, את השלווה העמוקה של המעמקים.
כל עוד תזהו את עצמכם כגוף, כל עוד לא תלמדו ותחוו מי ומה אתם באמת, הזהות הנפרדת שלכם – האגו שאתם יצרתם – ימשיך “לטרטר” אתכם, עד שהתעייפות השֵׂכֶל תוביל לפחד, לניכור, לייאוש, לחרדה ולתהום הנשייה.
ייתכן שתמשיכו בדרך זו, אך דעו שאין בכוחו של העצמי הנפרד הזה לשנות מי ומה שאתם באמת. אין הוא מסוגל לשנות את הטבע שלכם. אתם כפי שברא אתכם אלוהים; לא השתניתם. איש לא יישאר מאחור.
מעבר לפחד ולבדידות, מעבר לחושך ולכאב, מצוי אור גדול. האור הזה – מי ומה שאתם – מוחזק בבטחה בתוככם, קורא לכם בלחש בטוח: “התעורר! בוא אליי, חזור הביתה – למודעות של מה שאתה, לתודעה שבראה אותך בצלמה ובדמותה".
מהו אלוהים?
רבות נאמר על אלוהים. כדי להבין את דבריי ראוי לעצור לרגע ולדבר על מהו האלוהים: בפשטות, האלוהים הוא כל היש, כל מה שקיים, כל היקומים בכל הזמנים, בכל המקומות. אין דבר שמחוצה לו, ואין דבר שאינו הוא. הוא אהבה, הוא שלום, והוא יודע שהוא אחד ואינו מסוכסך עם עצמו. בתוכו יש חלקים, העשויים מאותה מהות שהוא עצמו, ששכחו מי ומה הם. לסיבה לכך יש הסברים שונים, אך אין זה עיקר השיחה. המסר הוא שהגיעה העת שנחזור הביתה – כקבוצה, כאנושות. “הבית” אינו מקום או זמן, אלא המודעות למה שאנחנו. שום דבר אחר לא ישביע את רצוננו. אין לעולם שאנו רואים מה להציע לנו. החדשות הטובות הן שאפשר להפסיק לחפש בחוץ את מה שאינו שם; הגיע הזמן להפנות את החיפוש פנימה. האור, השלום והשלווה – קרובים הרבה יותר ממה שאנו משערים.
אני חלק משושלת ארוכה, חיה וקיימת, של תודעות שעשו את המסע פנימה ונזכרו במי ומה הן. כל אחד שקדם לי חסך לי עידנים של חיפוש, וכל היזכרות ומאמץ מוצלח שלי – חוסך לכם שנים רבות. זאת משום שאנו מחוברים ברמה עמוקה מאוד; השֵׂכֶל שלי ושלכם אינו נפרד. כך נזכרתי והכרתי את “אבי”, את המרחבים האין-סופיים שאין גבול ביני לבינם, ואין לי מחשבות פרטיות. איני חווה לבד את תוצאות הראייה שלי את העולם.
אנחנו חיים בעידן מופלא. רבים מאיתנו נזכרו. אינני לבד ואינני מיוחד; יש לי את התפקיד המיוחד שלי ועליי למלאו. גם לכם, אחים יקרים, יש את התפקיד המיוחד שלכם. הערך שלכם אינו פחות או יותר משל איש אחר. המחשבות, הרגשות, המילים והמעשים שלכם – לכל אלו משקל רב בשאלה איך אתם מרגישים: האם אתם בריאים, האם אתם חווים שפע וברכה, האם אתם חשים מוגנות ושלווה פנימית עמוקה?
עשו הרגל להאזין פנימה לקול הבוטח, האוהב שמדבר אליכם. הוא מייצג את הטבע האמיתי שלכם, זה שיודע שאתם מוגנים, בטוחים, אהובים, ושדבר לא יוכל לשנות זאת.
התחברות לקול הזה, שוב ושוב, מתקנת את השכל שלכם, כי היא מייצגת את מה שאתם באמת, ומשם מגיע כל הריפוי.
פרק 20 - הקולות שבתוכנו
כל הקולות שבתוככם, ללא יוצא מן הכלל – יהיו אשר יהיו צורתם, זמנם, הצליל או ההרגשה שלהם – ניתנים לחלוקה לשתי קטגוריות בלבד:
-
קולות הנובעים מאהבה
-
קולות הנובעים מפחד – ולמעשה קוראים לאהבה
אין משהו נוסף: יש אהבה ויש קריאה לאהבה. וזהו!
הקולות האוהבים בכם נובעים מהחלק האמיתי היחיד שבכם, זה שיש לו ממשות וקיום אמיתי, החלק שיודע מי אתם באמת ואוהב אתכם. הקולות הפוחדים, הקוראים לאהבה, בין אם זה ניכר בתוכן או בצורה שהם לובשים – כולם נובעים מהעצמי השגוי, היושב בחלק המסוכסך של השֵׂכל שלכם. העצמי הזה מזהה את עצמו כגוף; הגוף הוא “ממלכתו”. העצמי הזה הוא בן-מוות, הוא נולד מהלא הכלום וחוזר אל הלא כלום, הוא מודע לאי-ממשותו ולכן מלא פחד. הוא משתמש בשיטות שונות כדי למשוך את התודעה שלכם להשקיע בו ולתת בו אמון, מפני שהוא יודע שאין לו שורשים, וללא ההגנה וההשקעה שלכם – הוא יתמוסס. העצמי הזה הוא פרי היצירה שלכם; נראה כאילו יש לו חיים משל עצמו, אך אפשר להשוות אותו למעין תוכנה שיצרתם, תוכנה שיש לה מנגנוני שימור-עצמי לא מתוך עצמה, אלא דרך האנרגיה שאתם מזינים אותה בה – תשומת הלב שלכם.
העולם הנגלה לעיניכם – זה שאתם חווים ממש כעת – הוא חלק בלתי נפרד מה“אווטאר” הזה, כי הוא משכנע אתכם בממשותו של העצמי הזה ומוכיח לכם, כביכול, שוב ושוב שאינכם אלא מה שהוא מגדיר: הוא מגדיר מה אתם יכולים או לא יכולים לעשות, מה נחשב הצלחה ומהו כישלון, ממה עליכם להיזהר ולאן עליכם לשאוף. העולם הזה שאתם חווים אינו ממשי יותר מהעצמי הנפרד שיצרתם; הוא התוצאה הבלתי-נמנעת של ההשלכה הבלתי-פוסקת שלכם “החוצה”. אין עולם. “המציאות המוסכמת” שאתם חושבים שאתם חיים בה אינה אלא ההשלכה שלכם – חלום שבו החולם שכח שהוא פרי יצירתו, וכעת מאמין שהוא תוצאת החלום ולא להפך.
כל מה שחוויתם מאז תחילת הזמן אינו אלא אותו הדבר, כי הזמן עצמו הוא חלק מהחלום; הזמן והמרחב הם התשתית שעליה, כביכול, מתקיים העולם.
חשוב להבהיר זאת, כי כדי להבין את מקורם של הקולות השונים שבתוככם, צריך להבין שחלקם, כביכול, מגיעים מהעולם. אך אם תתבוננו היטב, תראו שיש בכם קולות שלכאורה “לא אתם” שמתם שם; מדויק יותר יהיה לומר: אתם שמתם אותם שם – ושכחתם שכך עשיתם. מה רב כוחכם, בני האלוהים! כמה גדולה היא תוצאת האמון המוחלט שאתם נותנים בחלום הזה, עד שהוא נראה לכם אמיתי יותר ממה שאתם באמת, יותר מהמרחבים האין-סופיים שבהם שוכנת התודעה שלכם – העצמי האמיתי שנברא בצלם האלוהים. בטח חוויתם בעבר את האמונה שהעולם הפנימי שלכם הוא זה שאינו ממשי, זה שטעיתם לגביו, ואילו החוויות המזדמנות שהיו לכם של התרחבות תודעה נשללו בקלות, כי האמנתם שאין בהן ממשות, וכך שללתם את הממשות של מה שאתם באמת.
בתוככם שוכנת אמת. אין היא מנסה להגן על עצמה, כי דבר לא יכול לאיים עליה; היא אינה נחלצת מאחיזה, אינה מרמה ואינה מתחפשת למשהו אחר. היא שוכנת בדממה בתוככם ואומרת שוב ושוב, בלחש אך בעוצמה אדירה, שאתם אהובים, בטוחים, חפים מחטא, שלמים וראויים.
היא קוראת לכם לזכור מי אתם. מנגד, ישנו רעש ומהומה: שימו לב לקולות הפחד שבכם – לצעקות, לדרישות, לעיוותים של קנאה וחרדה, לאינסוף המלל חסר המשמעות שעולה מהעצמי המפוצל שלכם. אלה חייבים לנהוג כך, ברשעות או בנחמדות-לכאורה, כי אין להם שורשים. מי צועק אם לא מפחד? מי מאיים אם לא מי שחסרה לו תחושה של ביטחון? מי ידרוס את האחר אם לא זה שאין לו מקום בטוח משל עצמו?
כל העולם העייף והמנוכר שאתם רואים בחוץ משתקף כמו במראה פנימית של התודעה שלכם. כבר ראיתם, כנראה, את השקר; התחלתם להכיר את האשליה. אילו לא, לא הייתם מגיעים עד כאן. עשיתם כבר רבות, מגיעה לכם תודה גדולה. נעניתם לקריאה הפנימית לשלום, והדרך תהיה רצופה באתגרים. אך לא תיכשלו, כי האור בתוככם אינו סטטי; יש לו רצון, והוא שתתעוררו. אף שאתם אולי מאמינים שאתם רוצים דברים אחרים, אין זה אלא עוד מראית עין המדמה עולם רופף. אתם רוצים שלום ושלווה, אתם רוצים את מה שגם אני רוצה – להתעורר מחדש, להיזכר מי ומה אתם.
כשעולה בכם קול, כשהמחשבה מופיעה – הביטו מעבר לצורה שלה. מה היא אומרת על עצמכם? על איזו זהות עצמית היא מבוססת? האם היא מבקשת לשחרר את בן האלוהים, את מי שאתם באמת, או שהיא מבקשת לשוב ולכבול אתכם? שימו לב לאילו מאמצים אדירים נדרשת הזהות השקרית כדי לשמור על “שלמותה” כביכול. כך תוכלו לשפוט כל מחשבה וכל קול בעולם שבכם: האם הוא אהבה, או קריאה לאהבה?
חִמְלו על עצמכם. זכרו, יקיריי – אינכם לבד במסע, אינכם נפרדים או מפוצלים מאיתנו; כולנו התמודדנו עם מה שאתם מתמודדים עימו. אין דבר שיעלה בכם שאין לו תשובה או פתרון. הפסיקו להפנות מבט מהפחד העולה בכם; הסתובבו אליו והביטו בעיניו חסרות החיים. אין שום ממשות מאחוריהן, ואין דבר בבריאה כולה שיכול לאיים על הממשות שאתם תמצאו בתוככם. בקשו מהעצמי האמיתי שלכם להצית את הלפיד, את אור המודעות של מה שהוא, בתוככם.
האור מגרש את החושך; לא יהיה לו מקום להסתתר מפני החיפוש שלכם. יש מקומות רבים להאיר, הרבה מה ללמוד, הרבה נדבכים פנימיים להגיע אליהם. אנא, זכרו: מעולם לא הייתם לבד. אל נא תפחדו מן האור שבתוככם. התפללו לשלום, בקשו סיוע, הרשו לכוחות האור בתוככם – שהם רבים אבל אחד – לפעול למענכם.
זִכְרוּ: אינכם לבד במסע הזה. בכל רגע תוכלו לבקש עזרה מן האור שבתוככם, מן השלם שאתם באמת. היו לפידים של מודעות והרשו לאור להוביל אתכם אל השלום.
פרק 21 - המאסטר
איך אפשר לכתוב ספר כזה מבלי להתייחס אליו—למי שאתה באמת. דיברתי עליו בדרכים עקיפות, אך לא ישירות: על המאסטר שבך, ההוא שיודע, מקור הסמכות האולטימטיבי, הנמצא ברגע זה איתך. היופי בו הוא שאין לו לאן ללכת—הוא שוכן בתוכך, ואין ביכולתך לגרש אותו ממה שהוא, אלא רק להסתיר את המודעות שלך אליו. אבל זה לא מה שבאנו לעשות כאן; אנו מבקשים להכיר אותו, להתוודע אליו—אל הדבר הנצחי והיפה הזה, הילד של אלוהים ששמו הוא אתה.
פנה אליו בכל בוקר ובכל לילה, בכל פעם שאתה זקוק לעזרה או להכוונה, בכל פעם שאתה מבקש מילה טובה או עצה. הוא תמיד פה, מתבונן בך, מחכה לך שתחזור להכיר אותו, את עצמך. אתה מבין?—את המסע כבר סיימת; זה רק הזמן שמשאיר איזשהו פער כביכול בינך לבינו. השתמש בזמן כהלכה, והרבה יותר מהר ממה שאתה חושב תאמר: "מי שהייתי כל הזמן".
המאסטר הוא החלק שבנו שיודע, שיושב בגובה ורואה לאן מובילה הדרך, זה הקול הלוחש בעדינות ובסבלנות אין־קץ מילים של אהבה. ברך אותו לחייך וגלה כמה כוח, אור, שמחה ואהבה יש בך.
עד פה היבטים של האור שיש בך.
כעת נכנס לכלי העבודה - הכלים להגעה לשלום הפנימי.
פרק 22- תכנית לעומת רצון
מה ההבדל בין תכנית לרצון? יש פיתוי לחשוב שהתכנית משקפת את הרצון, אך האם התכניות שאנו מתכננים כל העת משקפות משהו שאנו רוצים באמת? משהו שאנו כלל מודעים לו? האם אתם באמת יודעים מה אתם רוצים? והאם הרצון שלכם מונע מתוך עצמי נפרד, או שהוא חלק ממשהו גדול יותר?
אנו מרבים לדבר על העצמי הנפרד לעומת העצמי המאוחד, על הרצון האישי לעומת הרצון הכוללני. הראשון נאבק עם רצונות אחרים, בעוד שהשני מהדהד איתם בהרמוניה. הבנת ההבדל בין תכנית לרצון היא חיונית במסע הרוחני שלנו.
ישנה תכנית קוסמית, אוניברסלית—תכנית לגאולתנו, להגעתנו לשלום פנימי, לשמחה, לבריאות ולאושר. אך איננו יודעים מהי התכנית, וגם לא נוכל להבין אותה במלואה. האמת היא, שזה גם לא תפקידנו. תפקידנו הוא להיות שליחי אור, להביא את העולם לשלום פנימי באמצעות נוכחותנו ועשייתנו.
אני יודע שהרצון הפנימי שלי—הרצון שמהדהד עם מהותי האמיתית—משקף את התכנית הזו, ואליו עליי להקדיש את הקשב שלי. אני גם יודע שכל רצון נפרד שקיים בי, לא משנה מהי צורתו או התחפושת שהוא לובש, יוביל בסופו של דבר לאותו מקום—ייאוש וסבל. הרצון הנפרד נולד מתוך טעות, ומה שנולד מהטעות תמיד חוזר אליה. אין שום טעם לטפח תקווה ש"הפעם זה יהיה אחרת."
תכנית אישית משקפת לרוב רצון אישי, ולכן גם היא עשויה להחזיק אותנו באשליה, רחוקים מאור המודעות. לכן, לאחר שהבנו זאת, הגיע הזמן לעסוק ברצון הגבוה שבתוכנו.
אמרנו שאין מקום לתכנון תכניות—לא מתוך פחד, ולא מתוך כוונה טובה. תכנית היא ליניארית, מהלכת צעד אחר צעד, וככל שהיא קשיחה יותר, כך היא מועדת לכישלון. המציאות לעולם לא תתגשם בדיוק כפי שהתכננו אותה. ולכן, עליי לשחרר את הצורך לתכנן מתוך שליטה—התכנית אינה עובדת, ואין לי את היכולת לתרגם רצון גבוה לתכנית קשיחה. זה גם אינו תפקידי.
הרצון, לעומת זאת, הוא גל. הוא גמיש, ורסטילי, נע באוקיינוס החיים וסוחף אחריו רבים המתחברים לאותה תנועה. הרצון הטוב שלי, כשאני מחובר אליו, מאפשר לי להגיע למחוזות חדשים ולחוויות חדשות. הוא טומן בחובו התלהבות, יצירה, הרמוניה וכוח אדיר.
עלינו ללמוד מחדש מהו הרצון האמיתי שלנו, ולשאול את המקור, את האלוהי שבתוכנו: "מה אתה רוצה ממני?"
ישנו היבט נוסף של תכנית לעומת רצון שחשוב להכיר. העצמי האמיתי שלכם קיים, כפי שנאמר, בנקודה אחת אל זמנית – כלומר קיים תמיד מחוץ לזמן, וממוקד כולו ברגע היחיד שקיים – ההווה.
התכניות שלנו, למרות שאינן נראות ככאלו, משקפות את הניסיון שלנו להימנע מהתאחדות עם הטבע האמיתי שלנו, וזאת באמצעות תכנון תכניות. כפי ששמתם לב בוודאי, השכל המפוצל עסוק כל הזמן בתכניות תכניות לעתיד, התעלמות מהווה וניסיון לארגן מחדש את העבר ומה ש"קרה" לפי נקודת המבט הנוכחית שהוא חושב שהיא משרתת אותו.
אנו לא שמים לב, שהניסיון הזה הוא למעשה ניסיון להתעלם מהממשות שלנו, מהמקום היחיד בו אנו קיימים, ממה שאנו באמת. התכנון של התכניות, הארגון של העבר והבררנות והסילוף של ההווה כולם משמשים את השכל המפוצל על מנת לתקוף את הממשות שלכם, כלומר לפצלה ולהסתירה מכם.
כשאנו מדברים על הרצון – הכוונה היא לרצון המשותף לעומת התכנית שלכם. כשהשכל נרפא הוא חדל מתכנון תכניות, סידור העבר או סילוף ההווה, הוא קיים כל כולו ברגע, בעירנות, ומחכה להנחייה הפנימית שתגיד לו מה על לעשות.
פרק 23 - התלהבות
התלהבות היא אחד הכלים החשובים שיכולים לסייע לנו לבחור נאמנה בהתאם לרצון הפנימי שלנו, זה שמשקף את הזהות האמיתית שלנו. הקושי שלנו לברור בין הבחירות השונות העומדות בפנינו נובע פעמים רבות מבלבול עמוק בנוגע לזהות שלנו, תפקידנו ומקומנו בעולם. הרגילו אותנו לחשוב ולהאמין שאנו אמורים לתכנן תוכניות ולקבל החלטות מתוך ידיעה ברורה לאן הן יובילו, אך האמת היא שזה לא תפקידנו. איננו יודעים כלל לאן הדברים יובילו (מעבר לסיבה ותוצאה בסיסיים), ולכן, איך נוכל לבחור? התפקיד שלנו הוא לחוות את המציאות, לא לתכנן אותה. אפילו החכמים ביותר בינינו אינם יכולים לחזות את העתיד, ולכן אין צורך לדמיין תוצאות שונות של הבחירה או לנסות לקבוע מראש מה תהיה הבחירה הנכונה בעתיד, שהוא ממילא דבר שאינו קיים עבורנו ברגע זה.
עלינו להבין כי יש כוח גדול מאיתנו הרואה את הדברים מנקודת מבט גבוהה יותר. אותה יישות רבת עוצמה, שיש המכנים אותה "העצמי הרוחני", "השכל הגבוה", "הנשמה" או כל ביטוי אחר המשקף את אותה מהות - רואה את השבילים השונים שההחלטות שלנו יובילו אליהם. זהו אותו קול פנימי הלוחש לנו, כשאנו בעומק הוואדי: "פנה ימינה, זו הדרך".
אין לנו אפשרות לראות מעבר לשיחים הסבוכים, איננו יכולים לדעת שהשביל הלא ברור הזה שנכנס ביניהם יוביל, לאחר הליכה קצרה, אל דרך רחבה ומוארת. כולנו התרגלנו לחשוב ולראות את המציאות לפי תבניות, והתבניות הללו מקשות עלינו לראות את הדברים כפי שהם ולקבל החלטות שיאפשרו לנו לחוות את עצמנו במלוא גדולתנו בעולם הזה, להפיץ את האור המרבי שביכולתנו להפיץ, לעשות טוב, לחיות טוב, להיות שמחים ושלמים.
הניסיון שלנו לתכנן תוכניות ולדמיין לאן הן יובילו שוחק את השכל, שתפקידו להיות נוכח ולבצע את הבחירות מתוך חיבור עמוק למהות שלנו. אך גם כאן, ניתנו לנו כלים שיכולים לשחרר את העומס המחשבתי ולסמן עבורנו דרך קלה יותר. אחד הכלים החשובים ביותר הוא ההקשבה לרגש ההתלהבות.
ההתלהבות כמצפן פנימי - המילה העברית "התלהבות" אינה מצליחה להעביר את המושג באופן מדויק כמו המילה האנגלית excitement—רגש המבטא את הרטט התואם לבחירה הנכונה שעלינו לקבל.
אחד הדוברים הבולטים של רעיון זה בעשורים האחרונים הוא דריל אנקה, המתקשר ישות בשם בשאר. מומלץ מאוד להכיר את המסרים האוהבים ומלאי התבונה שהוא מפיץ. עם זאת, הוא לא המציא דבר חדש, תובנות דומות מופיעות גם בספר היצירה של אברהם ובגישות רוחניות ופילוסופיות אחרות.
המסר הוא ברור - בכל רגע שבו עומדת בפניכם בחירה, בחרו תמיד בדבר שמעורר בכם תחושת התלהבות. עשו זאת כמיטב יכולתכם, ללא היצמדות לשאלה לאן זה יוביל ואיך זה יראה. כאשר ההתרגשות ממצה את עצמה, עברו לדבר הבא. אם שום בחירה אינה מרגשת אתכם, בחרו באפשרות שהכי פחות מכבידה עליכם.
לעיתים, ההתלהבות אינה נועדה להביא אותנו ישירות למחוז חפצנו, אלא רק להזיז אותנו לכיוון הנכון, למקום קרוב יותר שממנו תוכל להתקבל ההחלטה שתוביל אותנו לשם. עלינו לסמוך על התהליך הזה.
לדוגמה, כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, כלל לא ידעתי שאני עומד לכתוב ספר. זה היה נראה לי רעיון גדול ומורכב מדי, בחירה שלא יכולתי לקבל. ההחלטה לכתוב כמה הרצאות קצרות ולהקליט אותן נראתה לי אפשרית יותר, ולשם ההתלהבות משכה אותי. משם הדברים התגלגלו והגיעו עד הלום.
אנשים אומרים שלוקח שנים לכתוב ספר, אך הספר הזה נכתב ויצא לאור תוך פחות מחמישה חודשים. ברגע שהשכל היה נכון לכך, זה הפך לאפשרי. כלי ההתלהבות שימש אותי נאמנה להגשמת חלום שהיה בי שנים ארוכות, אך עד כה לא ידעתי כיצד לגשת אליו. היכולת להקשיב להתלהבות הפנימית שלנו משתפרת לרוב לאחר עבודה פנימית משמעותית ורציפה, המסייעת לנו לנטרל קולות לא רלוונטיים בדרך. אך זהו למעשה כלי עוצמתי, זמין ונוכח שאפשר להתחיל להשתמש בו כבר עכשיו.
פרק 24 - חמלה
חמלה היא היכולת לראות את האדם מולנו כפי שהוא באמת—ישות חסרת מגבלות, מוארת, מלאת עוצמה וגדולה. זהו מעשה של הכרה והערכה באותה תמצית נצחית השוכנת בכל אחד מאיתנו, גם כאשר היא נתקלת בקשיים לבטא את עצמה בעולם הפיזי.
חמלה אינה מביטה על האדם כעל מוגבל או חלש, אלא רואה אותו מעבר לטעויותיו ולחולשותיו המדומות. היא דורשת מאיתנו להעמיק בהבנה, להתבונן מעבר להופעות החיצוניות והתגובות המיידיות, ולהכיר בכך שהאדם שמולנו, כמו גם אנחנו עצמנו, נמצא בתהליך של גילוי עצמי, תהליך שמלווה באתגרים ובבחירות.
כדי להיות בחמלה כלפי אחרים, עלינו ללמוד להיות בחמלה גם כלפי עצמנו—לראות את השגיאות שלנו לא ככישלונות, אלא כהזדמנויות ללמידה וצמיחה. כולנו שגינו, כולנו קיבלנו החלטות שהביאו לתוצאות לא רצויות, כולנו חווינו רגעים שבהם שכחנו מי אנחנו באמת. החמלה מאפשרת לנו להניח את משא ההאשמה והחרטה, ולצעוד קדימה מתוך הבנה וסליחה.
חמלה היא ההמשך הישיר של הסליחה, אך ללא סליחה אמיתית, החמלה הופכת להיבט נמוך יותר—רחמים. רחמים נובעים מתוך ההכרה במגבלותיו של האחר, אך מתוך הנחה שמגבלות אלו ממשיות. ברחמים, אנו רואים את האחר כחלש, פגיע, קורבן של נסיבותיו. אך חמלה אמיתית אינה עוסקת בהזדהות עם הכאב או הקושי, אלא בהכרה בעוצמה האמיתית שמתקיימת מעבר להם.
לימדו אותנו שכדי לחמול על אדם, עלינו להזדהות עם כאבו, להרגיש אותו כאילו הוא שלנו. אך מה זה נותן מלבד חיזוק התפיסה המוטעית שהכאב והמגבלה הם המציאות היחידה? במקום זאת, החמלה מאפשרת לנו לראות את האחר באור מיטיב, כאדם בעל עוצמה, כחלק מהאלוהי, שממשיך במסעו לגילוי עצמו. הממשות שלנו אינה מושפעת ממעשינו, מחשבותינו או דברינו—אך המודעות שלנו לממשות זו בהחלט כן.
יש הבדל עצום בין להכיר במגבלה כממשית ובין להבין שהיא זמנית, שגויה, ושאפשר להתעלות מעליה.
אנחנו לא חושבים לבד, לא מאמינים לבד, ולא חווים לבד. כל מחשבה שלנו משפיעה על הכלל, וכל מבט אוהב של אדם אחר יכול לרפא אותנו מבלי שנאמר דבר.
אדם הרואה אותך באמת, מעבר לטעות ולכאב, משחרר אותך בלי מילים. מבטו האוהב מספיק כדי לעורר בך תחושת הקלה, מספיק כדי להזכיר לך מי אתה באמת.
הכוח לרפא טמון במבטנו.
אל תאמין לעולם במגבלות שלך או של האחר—כי למעשה, זה אותו הדבר. ראה את עצמך ואת זולתך כפי שאתם באמת, מעבר לכל טעות, מעבר לכל מגבלה. ראה את האור שבך, את העוצמה שבך, והכר בכך שכל אדם שבחר חוויה כואבת או מאתגרת לא עשה זאת מתוך חולשה, אלא מתוך רצון ללמוד ולהיזכר מחדש במי שהוא באמת.
חמלה היא לדעת שכל מה שאדם חווה הוא לא גזר דין, אלא שער לחופש.
פרק 25 - הציפורים
הציפורים מצייצות; אינן מודעות למהומות בהר הבית או למגיפה החדשה, אינן מתרשמות מכותרות החדשות, לא שמות קצוץ על יוקר המחיה או על הצרה המאיימת החדשה.
עבורי, הציפורים מייצגות נקודת מבט הרואה את הטירוף וחוסר הוודאות המשתוללים בעולם ממקום גבוה יותר. בכל בוקר הן חוזרות לשיר, כאילו הן שרות למשהו אחר, נשגב, מעבר לתודעה היומיומית שלנו. השקט, השלום, השלווה שאנו מחפשים נמצאים ממש כאן, ממש עכשיו. יש שכבה של שקט שליו הנמצא בכל מקום ובכל זמן, שכבה שמתחת לכל הרעש. האזינו לדממה הזו שבתוככם; זו הדממה שהציפורים שרות לה, שלווה עדינה הנמצאת בפנים.
מה שאנו מחפשים לא יימצא לעולם מעבר לרגע הנוכחי, הוא אינו תלוי בעבר, לא מצוי בעתיד, ואינו מותנה בדבר זולת הרצון שלכם להתחבר אליו. אמנם, ייתכן שלא תמיד קל להתחבר לתדר הזה, לאותו מקום שקט שבפנים, אך מעל הכול הדבר תלוי ברצון שלכם ובמחויבות שלכם כלפי עצמכם. לא ייתכן שאדם המחפש את המקום הזה לא ימצא אותו; לא ייתכן שתיכשלו. זה עשוי לגזול זמן, אבל זהו אחד השימושים היפים ביותר שאתם יכולים לעשות בו.
הקשיבו לציוץ הציפורים—הן שרות על החירות ועל השלום שלכם.
פרק 26 - תפילה
תפילה היא אחד הכלים המשמעותיים ביותר העומדים לרשותך במסע אל השלום הפנימי, בדרכך פנימה אל עצמך. היא אינה דורשת דבר מלבד הרצון שלך והכנות שלך. בבואך להתפלל, אל תנסה לסדר את המילים או להתפלפל. אל תנסה להשאיר שום העמדת פנים ושום מחסום בינך לבין הבורא. בוא חשוף, עם ידיים פתוחות ושֵׂכֶל פתוח. הסר את השריון שאינו מגן על דבר מלבד תחושת הנפרדוּת שלך, וכל מה שחשבת שמגן עליך אך בפועל רק הכביד עליך, ועמוד מולו.
אמור את אשר על לבך, בדיוק כפי שזה עולה בך; אל תשפוט את עצמך, דייק את דבריך עד שתחוש שהם באמת מבטאים את אשר בתוכך. בקש סיוע ועזרה כדי להתמודד עם כל מה שאתה רוצה להתמודד עימו. הכֵּר בכך שאינך יודע, שאינך מבין, שאינך אפילו בטוח מה כיוון התשובה או כיצד היא תגיע. התפילה מחייבת הכרה בכוח גדול ממך, בידיעה שאין היא ידיעתך, ובאמונה שתקבל את הסיוע והתמיכה שאתה זקוק להם. היא רלוונטית גם לרגעים היפים ביותר - תפילת הכרת־תודה - וגם לרגעים החשוכים ביותר - תפילה לבקשת תשובה ועזרה. היחיד שיכול למנוע ממך להשתמש בכלי הזה הוא רק אתה, כי הכלי עצמו ומה שהוא מסוגל להביא לחייך הם חסרי גבולות. הדבר שאליו אתה קורא הוא אתה עצמך, במובן הגבוה ביותר של הדברים.
יש הסבורים שצריך להקטין את עצמך בתפילה ולהכיר באפסיותך, אך זו אשליה שאינה משרתת דבר, כמו כל האשליות של העולם. כן נדרש, עם זאת, שתניח לאלתר את כל מה שחשבת שזו האמת שלך ואת כל מה שחשבת שאתה רוצה או צריך, כדי לשמוע באמת ולקבל את העזרה הנכונה לך. יש לך השגחה פרטית—מישהו מאזין ורואה אותך, מישהו רוצה בשלומך, בבריאותך ובשמחתך.
הכֵּר בו, הכֵּר בטוב שבא אליך. הכֵּר בכך שאינך צריך ואינך יכול לשלוט במציאות ובמה שקורה. הנח את כל המחשבות וההגדרות שלך, ובוא נקי ונכון; התשובה לעולם תגיע, התשובה שאתה באמת צריך, והנכונה עבורך.
פרק 27 - כניעה
מהי כניעה? איזה ערך אתה מייחס למושג זה?
בתרבות המערבית כניעה נתפסת כמושג שלילי - עם שנכנע מול כוחות גדולים ממנו ומוותר על עצמאותו, אדם המוותר על עתידו וחלומותיו וחדל מניסיונותיו להביא לשינוי, מורה שנכנעת מהניסיון לייצר קשב ללימוד בכיתה ונותנת לתלמידים לעסוק בכל דבר אחר. לכניעה החיצונית פנים רבות, ורובן נתפסות כשליליות. אך בהיבט הפנימי, כניעה היא כלי אדיר הנמצא כבר עכשיו באמתחתכם, ויש ללמוד כיצד להשתמש בו.
הכניעה היא מושג מרכזי במסורת הזן ובמדיטציה הבודהיסטית בכלל. בהקשר של זן, הכניעה מתייחסת לתהליך של שחרור ונטישה של התנגדויות, רצונות ותפיסות מוקדמות שיכולות להפריע להבנה העמוקה ולחוויה הישירה של המציאות כפי שהיא.
היכולת להיכנע אינה ביטוי לחולשה או לוויתור בפני גורמים חיצוניים, אלא להפך – היא עדות לחוסן פנימי. חוסן זה מאפשר לאדם להתמקד ברגע הנוכחי, לקבל את המציאות כפי שהיא, ולהשתחרר מדאגות וציפיות שאינן תורמות לשלוות נפשו. זהו תהליך למידה של ויתור על הצורך המתמיד בשליטה ובתיקון המציאות, ובמקומם – פתיחות והכלה של כל חוויה כפי שהיא.
בפרקטיקה, הכניעה עשויה להתבטא בכך שהמתרגל משחרר את הצורך להגיב, לשפוט או להשפיע על מצבים ואנשים, ולומד להתמקד בתובנה ובהבנה עמוקה יותר של הטבע האמיתי של הדברים. במילים אחרות, הכניעה היא דרך לחיות בהרמוניה עם העולם, ללא התנגדות פנימית, מה שמביא לשלווה רוחנית ולהבנה מעמיקה של החיים.
הכניעה היא כלי משמעותי וחשוב בסל הכלים שאתם בונים בדרככם אל האור. לעיתים היא הכלי היחיד המאפשר לכם להתמודד עם מצבים ואירועים לא רצויים. לעיתים יעלו סיטואציות שאינכם רוצים בהן, ואין לכם מה לעשות בנדון. הכניעה מאפשרת לנו לקבל את המצב כפי שהוא, לעבור ממצב מנטלי של התנגדות ולחימה למצב תודעתי של קבלה והתבוננות.
מה אנו יכולים ללמוד מהסיטואציות שעולות? לפעמים זה לא ברור. לכולנו היו חוויות שהגיעו משום מקום ונעלמו כאילו לא היו. לעיתים נפגוש אנשים או אירועים כה זרים לחיינו, כה לא קשורים לנו, עד שנראה שכדאי להניח שאנו שם רק כדי לתת משהו לאנשים שאנו פוגשים, ושום דבר מעבר לכך - מין "שירות" שאנו נותנים לאחר.
לפני כמה שנים, החניתי את הרכב שלי ליד המשרדים של הארגון החברתי שבו עבדתי אז - הנהגת צפון של תנועת הצופים בקריות. פתחתי את הדלת בזהירות, והיא נגעה קלות ברכב שחנה לידי. הבטתי לראות שהכול בסדר, לא השארתי סימן, ולקחתי את התיק מתוך כוונה לעלות למשרד. לפתע נעמדה מולי אישה צעירה בשנות ה־20 לחייה והחלה לאיים עליי ולקלל אותי בגלל שהדלת של הרכב שלי נגעה ברכב שלה.
הייתי מופתע, היא החלה לתקוף אותי מילולית שוב ושוב. לא הגבתי ולא נגררתי לסיטואציה. פשוט הבטתי בה ואמרתי לה שאני מתנצל ושזה היה בטעות. אחרי כמה רגעים היא פשוט הלכה לדרכה, אפילו לא טרחה לבדוק את הרכב שלה ולוודא שלא קרה נזק.
מי היא הייתה? מעולם לא פגשתי אותה, אך אזכור את פניה עוד שנים רבות. היא לא פגעה בי, לא העליבה אותי, והייתי מספיק מודע כדי להניח לדברים לקרות, להיכנע למה שקרה. הברירה השנייה הייתה לנטור ולכעוס על הסיטואציה, לתת לאגו הפגיע שלי לנהל אותי, ובכך לפגוע בשלוותי.
הכניעה משרתת אותי גם בימים לא טובים. לכולנו יש כאלה. קמנו הפוכים, אנו אולי לא מרגישים טוב, היו לנו תוכניות רבות שלא הולכות לצאת אל הפועל, הילדים משגעים אותנו, הבוס מציק לנו, בן או בת הזוג קמים גם הם לא בטוב ומהבוקר רק מתלוננים על כל דבר. אני יכול לצייר אלפי סיטואציות שונות שכל אחת ואחד מאיתנו נתקל בהן.
הכניעה מאפשרת לנו לחיות עם המצבים הללו בשלום, לקבל את מה שקורה, לשמור על השכל שלנו רגוע ושקט ולהתמודד עם מה שיש. לפעמים הכניעה יכולה לאפשר לנו להתמודד גם עם האירועים הכי מורכבים שאדם יכול לפגוש - מחלה קשה או אשפוז ארוך שלו או של אדם קרוב, אובדן על סוגיו הרבים, מכשולים שונים בדרכנו אל השלום.
הכניעה אינה אומרת שאני מוותר על מי או מה שאני. היא אינה אומרת שאני מאבד את הערכים שבחרתי שיובילו אותי. היא רק אומרת שאני מספיק חזק ואיתן כדי להיכנע, להתמודד עם מה שצריך, כפי שהוא, ולהמשיך הלאה ביום אחר.
פרק 28 - סבלנות
הזמן נוצר אצלנו בשכל; ככל שאנו ממוקדים יותר במחשבות העבר והעתיד, כך הזמן מתארך עבורנו. אך אין מדובר רק בזמן פסיכולוגי - גם השפעות הזמן פוחתות כאשר אנו ממוקדים בזמן היחיד שקיים למעשה, ההווה.
סבלנות בפני עצמה אינה אפשרית אלא אם יש לך את הביטחון הבסיסי שמושא הסבלנות שלך יתגשם בסופו של דבר. היא הכלי המתארך עד לנצח; סבלנות ששמת עליה מסגרת זמן אינה סבלנות באמת, אלא השהייה בלבד. הצועדים המטיבים במסע יודעים שאין מה למהר. אולי יהיו תקופות אינטנסיביות יותר, אולי משימות הדורשות דחיפות גדולה יותר לביצוע, אך אלו לא יתקיימו עבורם ללא האמונה שיהיה אשר יהיה, שהדברים יגיעו למקומם בשלום ויסתדרו בסופו של דבר.
לשהות בסבלנות מחייבת גם את ההכרה שאיני יודע איך הדברים יסתדרו בסופו של דבר, או איך הם יצאו אל הפועל, וכמובן - מתי. היא מחייבת הכרה בחיבור שלך למשהו גדול יותר ממך, לתבונה רחבה יותר, ואת האמונה שיש מי שרואה אותך, דואג לך ומכווין אותך בדרכך.
סבלנות היא מעלה, כי היא נותנת לך את היכולת להאזין, לראות ולפעול במקום להגיב; להיות קשוב לאינטואיציה שלך ולראות את המתנות הרבות שכבר קיבלת. הסבלנות מאפשרת לך להיות באי-ידיעה, ואי הידיעה מעניקה לך את היכולת לראות את התמונה הגדולה ולתת לדברים משמעות שתשרת אותך.
פרק 29 - שימוש נכון בזמן
מהו זמן? האם הוא קיים בפני עצמו, או שאנחנו יוצרים אותו מתוך התודעה שלנו? יש להבחין בשני ממדים עיקריים:
זמן המרחב הוא המדד הפיזי, מרחק ותנועת גופים בין נקודות שונות במרחב. מדובר במרחב של חללים שמופרדים זה מזה, זו מוסכמה שנועדה לסדר את האירועים ולהעניק להם מסגרת נראית לעין. למרות שנראה לנו שמדובר במשהו מוצק, גם זמן המרחב הוא תוצר של הסכמה – תוצר שהכנסנו לעולם כדי לארגן את החוויה הפנימית שלנו.
הזמן הפסיכולוגי – הוא מנגנון שכלי-תודעתי שמעניק מבנה לחוויה שלנו. החוויה שלנו אותו משתנה בהתאם למצב התודעתי והנפשי שלנו. ביום שבו אנו חווים כאב וסבל, הזמן נמתח ומתארך, וביום של שמחה ושלווה הוא חולף במהירות, כמעט ונעלם.
שני ממדי הזמן – הפיזי והפסיכולוגי – אינם ממשיים בפני עצמם, אלא נבנים מתוך אמונות והגדרות פנימיות, ומהווים הסכמות שמעצבות את הדרך בה אנו חווים את הרצף הזמני.
התודעה שלנו, שבמהותה חוצה, או נמצאת מעל גבולות הזמן והמרחב, היא מה שאנחנו באמת. היא מאפשרת לנו לעצב את חוויית הזמן, על ידי שינוי המצב הפנימי שלנו. ההבדלים בהרגשת הזמן אינם מקריים: הם משקפים את האופן בו אנו מייחסים ערך, חושבים ומרגישים, וכך מעצבים את "הזמן השכלי" שאנו חווים.
השימוש בזמן, אם נבחן אותו מקרוב, אינו עניין של שליטה מוחלטת על מדדי הזמן הפיזי; הוא תלוי בהדרכתנו הפנימית וביכולתנו לשחרר את ההצמדות למוסכמות חיצוניות.
כאשר אנו בוחרים לשנות את היחס שלנו לזמן – לקבל את מה שניתן לנו ולהתרכז ברגע הנוכחי – אנו מאפשרים לתודעה שלנו להתעלות מעל ההגדרות המוגבלות המקיימות את העולם שאנו חושבים שאנו רואים. לעומת זאת, שימוש שאינו נכון, המבוסס על רצון לשלוט ולכפות סדר חיצוני, גורם לזמן להתרחב ולהתמתח ולהפוך למשקולת כבדה שמונעת מאיתנו להתקדם.
בתוכנו קיימת "אל-זמניות" - ממד שמעבר לזמן, המקום בו תודעתנו שוכנת באינסוף. כאן, כל ההגדרות שלנו לגבי זמן ויחס פנימי אליו מתפוררות, ואנו נחשפים לזהות האמיתית שלנו, שאינה כפופה למשתנים החולפים של העולם החיצוני. תרגול מתמיד של שחרור מהצורך לשלוט בזמן, יחד עם ההבנה שהזמן הוא תוצר של התודעה שלנו, מוביל אותנו קרוב יותר לממד שבו כל חוויה, בין אם נראית ארוכה ובין אם קצרה, מתמזגת בתוך תודעה שאין לה התחלה או סוף.
באמצעות שינוי פנימי והכוונה תודעתית נכונה, אנו מסוגלים להתייחס לזמן ככלי לימודי וכלי עזר, שמאפשר לנו לשחרר את עצמנו מהמגבלות ולהתקרב לממד העליון בו אנו נחשפים לאמת נצחית שמעבר לזמן.
הזמן יכול להיות סוהר שלנו או להוביל לשחרור. בכל פעם שאנו עסוקים בו, בתכנון תכניות או נבירה בעבר, אנו יוצרים ממנו עוד ועוד ולמעשה מצמצמים את המודעות שלנו לרגע הנוכחי, לדבר היחיד שקיים.
השימוש הנכון בזמן מבקש מאיתנו להיות נוכחים ולהשקיע את אשר נדרש מאיתנו כדי להבין, שגם הוא, כמו כל ההיבטים שלי הנפרדות – אין לו שורשים והוא נמצא מחוצה לנו. העצמי האמיתי שלנו, מה שאנו באמת, אין לו זמן או מקום, הוא קיים מעל החוקים האלו. ככל שאנו ממוקדים בו, כך הזמן מתפורר.
פרק 30 - אי משמעות
מה המשמעות של דברים שקורים לי או לכם, לאהובים שלכם או לעולם כולו? האם אנו באמת יודעים? ציפיתי לראיון עבודה מלהיב - ולא קיבלו אותי; זה טוב או רע? מערכת יחסים ארוכה שנגמרה לפתע; זה טוב או רע? זכיתי בפרס גדול; זה טוב או רע? רובנו כבר מכירים דוגמאות שבהן הצלחה כביכול הפכה לכישלון מאוחר יותר, או כישלון שנראה היה בתחילה נורא - ובדיעבד התברר כברכה.
איני נוהג להשתמש במשלים בדרך כלל, אך לעיתים הם מבהירים היטב את הנקודה.
משל "הטוב והרע":
פעם, בכפר קטן בסין, חי חקלאי זקן וחכם. יום אחד ברח הסוס היחיד שלו. תושבי הכפר באו לנחם אותו: איזה צער גדול שסוסך ברח, והחקלאי הזקן ענה: האמנם צער?
לימים חזר הסוס, והביא עימו שישה סוסים פראיים. השכנים קראו: איזה מזל! כעת יש לך שבעה סוסים והחקלאי הזקן שאל: האמנם מזל?
לאחר מכן, בנו של החקלאי ניסה לאלף את אחד הסוסים הפראיים, אך נפל ממנו ושבר את רגלו. שוב באו השכנים: איזה אסון שבנך שבר את רגלו והזקן ענה: האמנם אסון?
עברו ימים, ופלשו חיילים לכפר כדי לגייס את כל הצעירים לצבא. בשל השבר ברגלו, הבן לא גויס. קראו השכנים: איזה מזל שבנך לא גויס והחלקאי הזקן שאל: האמנם מזל?
להישאר באי משמעות פירושו להיות במקום של התבוננות ברצף האירועים החולף - התבוננות המאפשרת למידה עמוקה, מעבר לצורות ולמצבי היומיום. “אי המשמעות” אינה אדישות למתרחש, אלא ערנות המובילה אותנו לראות את הנסתר, מבלי להסיח את דעתנו מכל דבר שעולה. כך אנו משתמשים בזמן החולף ככלי עוצמתי ללמידה.
"אי משמעות" משחררת אותנו מתבניות קודמות ומאפשרת לנו לראות את הדברים כהלכה, כפי שהם עכשיו, ולא כפי שהתרגלנו לפרשם. היא דורשת ענווה ואמונה, דורשת נוכחות ומודעות ובתמורה היא מעניקה מתנות רבות. היא פותחת לפנינו הזדמנויות שהיו מול עינינו ולא ראינו, ומזמינה אותנו לפעול בדרכים חדשות שלא שקענו בהן קודם.
כי מי שאינו מזדרז לשפוט או להכריז “זה כך": - פותח את הדלת ללמידה. רק כאשר אנו מוכנים להודות שאיננו יודעים, יכולה להתרחש למידה משמעותית. כך נוצרת אפשרות לשהות ברגע, מבלי לכפות עליו תווית או משמעויות מרובות - ושם, דווקא באי המשמעות, צומחת חכמה חדשה ועמוקה.
פרק 31 - החזון (המגדלור)
החיים נדמים לא פעם כמבוך: דרך סבוכה, סכנות מכל עבר. לעיתים אתם מרגישים שאתם מנווטים בחושך, מתלבטים ארוכות בכל בחירה, ואף עלולים להשתתק, להיתקע במקום. הייאוש אורב מכל עבר , לא פעם נדמה שכל פנייה מחזירה אתכם לאותו מקום, מה שחשבתם שהוא התקדמות מתברר כנסיגה, ומה שנראה לכם כטעות עשוי להסתמן כהצלחה. אתם מגלים שאינכם יודעים כלל כיצד לשפוט את צעדיכם. על איזו גבעה לטפס? איזו דרך לפרוץ? היכן לעצור ולנוח כדי לצבור כוחות? איזו החלטה לקבל? מה לעשות?
איך תוכלו לדעת בכלל אילו החלטות לקבל, אם אינכם יודעים לאן אתם הולכים? איך תדעו ממה להימנע ולמה להתמסר? כיצד תעמדו בפיתוי האדיר לחזור להיות כפי שהייתם, אם אין לכם חזון ברור לגבי היעד שאליו אתם מבקשים להגיע?
"חֲפֹשׂ אך לעולם לא תמצא" אומר המבוך. נדמה שלמבוך יש חיים משל עצמו, כאילו הוא מנסה בכוח להכשיל את צעדיכם. אבל איך תגיעו למחוז חפצכם אם אינכם יודעים לאן מועדות פניכם?
החזון שלכם שוכן בתוככם. הוא אינו יכול להיות נפרד או דורסני; הוא חייב להיות מחבר, מאחד, מרפא, מביא שלום. שלום שכה חשוב שתגיעו אליו.
כל אדם דגול שצעד על פני האדמה החזיק בחזון פנימי שהנחה אותו. זה ההבדל בין להיות מוביל לבין מובל, בין להיות מנהיג לבין מונהג, בין היכולת להתמודד עם מכשולים אדירים ותקופות של חוסר ודאות לבין תחושת חוסר אונים מולם. זה ההבדל בין חיים שחווים בהם צמיחה, גדילה, התפתחות והגשמה, לבין חרטה, אובדן וחוסר ערך. האם אתם יכולים להרשות לעצמכם לחיות ללא חזון?
החזון הנכון נובע מעומק פנימי. זו ידיעה פנימית המכוונת את צעדיכם, מחזקת אתכם ומשמשת כמגדל אור הניצב מעבר לחשכה, מאיר את הדרך ועוזר לכם לבחור באיזה שביל לצעוד. נכון, עדיין ייתכן שתמשיכו לטעות ולהגיע למבוי סתום - אך מפני שאתם יודעים לאן תרצו להגיע, מאמציכם יישאו פרי בסופו של דבר. בשלב מסוים, החזון הזה, מגדל האור, יתחיל להפעיל עליכם כוח נוסף, מעין באר כבידה פנימית: תימשכו אל האור שבו, כפי שפעם נמשכתם לחושך. בשלב זה הדברים יתבהרו עוד יותר, והחושך יעלם מנגד עיניכם.
פרק 32 - משמעת - תרגול - התמדה
אומרים שכדי לנגן בכל כלי מוזיקלי ברמה גבוהה נדרשים 10% כישרון ו-90% תרגול. העיקרון הזה נכון לא רק לנגני גיטרה או פסנתר, אלא תקף לכל מי שחותר למצוינות, בין אם במקצוע, ביצירה או בפעילות פיזית. תרגול מתמיד מוליד הצלחה; תרגול, תרגול, ועוד תרגול. מדוע שנניח שהגעה לשלום פנימי שונה בכל הנוגע לכך? כדי להגיע לשלום פנימי, עליכם ללמוד “לנגן” על הכלי המורכב ביותר שיש: השֵׂכֶל שלכם.
השֵׂכֶל אינו בעל צורה מוחשית ואנו מתקשים להבין לעומק אפילו את המוח הפיזי – קל וחומר את השֵׂכֶל. אמנם יידרשו לכם כלים רבים ומְגוּוָּנִים כדי לעבוד עימו, אך אחד הכלים החשובים ביותר הוא ההתמדה – התרגול והמשמעת הנדרשים לשם כך. בשונה מגיטרה, שאינה משנה את צורתה, השֵׂכֶל משתנה בלי הרף, כפועל יוצא של מצבי רוח, רגשות, בריאות הגוף ועוד אינספור משתנים דינמיים. פנצ'ר בבוקר – השֵׂכֶל מגיב. איחור לפגישה חשובה – מגיב. לילה של שינה גרועה – מגיב. אירוע דרמטי במשפחה – מגיב.
בכדי להצליח “לשלוט” על השֵׂכֶל שלכם, עליכם קודם להבין אותו: איך הוא פועל, מה מניע אותו. זהו תהליך מתמשך של רכישת כלים והתבוננות בלתי פוסקת. ואולם ההתמדה היא שמאפשרת לקיים את המאמצים הנדרשים, לשמר את ההישגים שלכם ולהתמודד עם האתגרים שבדרך – והם אכן יבואו. התמדה תחייב גם משמעת גבוהה בעבודה הפנימית הדרושה – לשים גבולות, להיות מאורגנים ומסודרים בתוככם.
אף על פי שהמשמעת, ההתמדה והתרגול באים יחד, יש עיקרון אחד עליון מתוכם: המחויבות. כולם נובעים ממנה. שום אדם אינו יכול להיות ממושמע, להתמיד או לתרגל דבר-מה שאינו מחויב לו. לכן המחויבות שלכם צריכה לעמוד בראש מעייניכם, כי היא מאפשרת לכל השאר להתקיים.
המחויבות שעליה אני מדבר היא המחויבות לעצמכם – לא לעצמי הצר, אלא למובן הרחב ביותר: המחויבות לשלום פנימי, המחויבות לאור, המחויבות לעשיית טוב, המחויבות לאלוהים. השלום הפנימי אינו “כלי” אלא המטרה שאליה אנו שואפים. זוהי בעצם מהות האהבה לעצמנו. מי שאוהב את עצמו באמת, מאחל לעצמו את השלום העמוק שעולה בטקסט הזה שוב ושוב. המחויבות הזו מונעת מאיתנו להיכנע לפיתויים החזקים להיות משהו שאיננו רוצים באמת להיות.
משמעת, תרגול והתמדה משקפים את המחויבות הזאת, הן הדרכים למימושה. המשמעת דורשת מכן להכניס לתוך סדר היום שלכם מרחבים בהם התרגול והלמידה יכולים להכינס, בלעדיה הזמן ימשיך לחלוף אך המטרה לא תקבל את המקום שלה להתממש. התרגול הוא מה שמשנה את השכל, צעד צעד, לאורך שנים של למידה ותרגול. ההתמדה היא גורם המפתח להצלחה – היא זאת שמחזירה אותי לתרגול וללמידה גם לאחר תקופות בהן לא תרגלי והייתי רחוק מהלמידה, אפילו אולי בהתנגדות אליה, ההתמדה נמצאת מעל הלמידה, התרגול או המשמעת, היא משקפת את הרצון העמוק שלכם למצוא שלום.
פרק 33 - ענווה
התגדלות, ולא גדלוּת, היא המאפיין של האגו. האחת דומה לבלון נפוח, כה מלא בעצמו עד שהדבר הכי קטן יכול לפוצץ את כל חשיבותו העצמית. הגדלוּת, לעומת זאת, אינה מאוימת מדבר, שכן היא מבוססת באמת על יסודות איתנים - ידיעה פנימית עמוקה שדבר לא יכול לאיים עליה. אלו שבאמת יודעים, באמת מאמינים, אינם מאוימים מאי-הסכמה, ואינם צריכים לצעוק ולהתעקש.
ענווה היא מאפיין אוניברסלי של אנשים מודעים. הם יודעים שאינם יודעים, ממעטים להגיע למסקנות מהירות ונחרצות, שוהים במקום של התבוננות ולמידה מתמשכת, וממשיכים להטיל ספק שוב ושוב עד שהם מגיעים לשורש העניין. ענווה מאפשרת לנו לעמוד בנוכחות כוחות גדולים מאיתנו, להישאר פתוחים לתקשורת וללמידה, ולכבד כל אדם וכל סיטואציה שאנו פוגשים.
להיות עניו משמעותו להיות נוכח - לא לתת למחשבות לנהל אותנו, אלא להישאר קשובים למה שעולה, להביט מעבר לצורה אל התוכן, להקשיב! להקשיב באמת, בלי לשפוט ולקטלג מיד, ובלי להכניס כל מה שעולה לתבניות שהחלטנו עליהן מראש. הענווים הם תלמידים מעולים: הם נכונים לקבל, נכונים להיות. הם אינם נותנים למחשבות שלהם לבלבל אותם; הם שמים בסופן סימני שאלה, נשארים גמישים וסקרנים, ומרשים לעצמם להתפלא מן הטבע, מאנשים אחרים, מיצירתיות, מהבריאה. הם אינם קוצפים או שוצפים, אינם מקללים ואינם תוקפים. הם לא חשים עליונות על מישהו אחר; הם עשויים לא להסכים, ואף לשמור על ערכיהם, אך זאת מתוך כוח, לאחר שבדקו לעומק מדוע הם מאמינים במה שהם מאמינים בו, ולאחר גיבוש מודע של ערכיהם ונכונות אמיצה להמשיך ולבחון אותם כל העת.
ענווה ואדיבות תמיד באות יחד. הענווים הם אנשים אדיבים, לא “נחמדים” לכאורה, אלא אדיבים באמת. אדיבות אין משמעה להיכנע לרצון האחר; חלק מהלוחמים הגדולים ביותר הם אנשים ענווים, וכך גם חלק מהמנהיגים הגדולים ביותר. הענווה מאפשרת לנו להיות מחוברים, לחיות בשלום, לגדול ולהתפתח.
הענווה היא אחד הכלים החשובים ביותר בארגז הכלים של האדם המודע; היא שמאפשרת לו להיות אדם מודע מלכתחילה. לא כל חיי הייתי בענווה - טעיתי פעמים רבות לחשוב שאני יודע, שהאמת כפי שאני מגדיר אותה היא הנכונה. גם אנשים אינטליגנטיים מאוד עלולים ליפול שוב ושוב לחוסר בענווה, ובטוחים שגילו את האמת המוחלטת, בעוד כל השאר טועים ומטעים.
העולם שלנו מלא בחוסר ענווה. רואים זאת מכל עבר: נדמה שכל ילד בן עשרים עם הורים עשירים נשען על המרצדס של אביו ומלמד בטיקטוק את העולם כיצד לחיות. אנשים צופים בסרטון של חמש דקות ביוטיוב ומשוכנעים שהם יכולים לנהל את העולם, שופטים מי צודק ומי לא בסכסוך בקצה השני של הגלובוס, ומה כל אחד צריך לעשות ואיזה מחיר לשלם. יש גם מי שלמדו באקדמיה ובטוחים שהם סוג של “אליטה” שכל האמת יוצאת מפיהם. זו אותה נפיחות: הרבה אוויר חם, שכל קוץ קטן עשוי לפוצץ.
כמה כוח יש בהודאה של: "איני יודע", "טעיתי", "איני מבין מספיק לעומק", "אני רוצה ללמוד איך לראות את הדברים אחרת", "יש עוד נקודות מבט". לא מתוך כניעה לרצון אחר, אלא מתוך הערכה למי ומה שאני ולמי ומה שהוא האחר. איזה כוח יש בלהודות: "אינני מצליח להבין את הדבר הזה עד הסוף, זה גדול מיכולות ההבנה שלי כרגע": זהו ההבדל בין אלו שיקבלו את דבר האלוהים שבתוכם, לבין אלו שיפטרו אותו כלאחר יד; בין אלו שיקשיבו להדרכה הפנימית, לבין אלו שיתנגשו שוב ושוב בחומות בצורה עד שישאלו את עצמם - האם יש דרך אחרת לראות את זה? פרשנות אחרת שתואמת יותר את המצב?
ענווה היא דבר מתמשך, שאינו מסתיים לעולם. היא לא תכונה מולדת (גם אם יש אנשים הנוטים יותר לפה או לשם), אלא משהו שיש לעבוד עליו כל העת.
לפני ארבע שנים ישבתי בפגישת עבודה עם כמה קולגות וראש המועצה של גליל תחתון. זה היה בתחילת תפקידי החדש כמנהל קהילה, לאחר שנים של עבודה אינטנסיבית מאוד, במקביל ללימודי שני תארים ותעודת הוראה, זוגיות חדשה, מעברי דירה ונפש לא רגועה. במשך שנים התעלמתי מפחדים וכאב שעלו בי, מהבקשות הפנימיות הבלתי-פוסקות שלי - הקריאות לאהבה- וטאטאתי הכול מתחת לשטיח. לא היה לי הפנאי או המשאבים להתמודד עם מה שעלה, אז המשכתי הלאה. באותה פגישה, כשראש המועצה התחיל לדבר, חשתי “רוח רעה” עולה בי, מעין משב פנימי של רגש מאיים, ופתאום הבנתי: אני חווה התקף חרדה. בדיעבד, חוויתי זאת פעמים רבות, אך לעיתים רק כשאנו מפנים מקום לדברים - הם צפים. כשאנו יוצאים לחופשה, השיט שלא התמודדנו עמו עולה; כשאנו מסיימים תקופה ארוכה וקשה ומתחילים משהו חדש ורגוע, פתאום כל “הביוב” צף.
ואיזה ביוב צף. אך מהרגע הראשון, מאותה פגישה אצל ניצן פלג, הבטחתי לעצמי: אעשה מה שצריך, אלמד מה שצריך, אלך לטיפולים, אחקור גם שנים אם זה נדרש - עד שאגיע לשורשים העמוקים ביותר של החרדה הזו. אנקה מה שצריך, אעשה שלום עם מה שצריך, אגלה ואחקור כמה שצריך - עד שהיא תיעלם, עד שאגיע לשלום פנימי. המסע שיצאתי אליו היה ארוך ומטלטל: עברתי דרך אשפוזים ובדיקות רפואיות אין-ספור כדי לנסות למצוא מענה לחרדה הפנימית שבי. עברתי לילות ארוכים שבהם הייתי בטוח שאני עומד למות; הבטתי בהשתאות בשֵׂכֶל ובנפש שלי כשהם מנסים להתמודד עם החרדה הזו באמצעות טקסים מוזרים, הימנעות מדברים שאני אוהב, גמגום, ושלל תופעות מוזרות המתוארות בספרי הפסיכיאטריה.
ניסיתי תרופות שונות, ופעמים רבות פיתה אותי הרעיון “לסיים את זה” - לסיים את הכאב, ליטול את חיי. נעשיתי אדם אחר, כזה שפחד ללכת להופעה או למקומות הומים, להוציא את הזבל בלילה, פחד לחיות, פחד למות, פחד מכל צל ומחלות שונות ומשונות, מהתקפי אלרגיה דמיוניים שיחנקו אותי למוות, אף שאיני אלרגי לדבר. חרדה היא רגש נורא; היא מנתקת אותך מכל דבר חי, והיא לכאורה מבטאת פחד עצום מן המוות - אך למעשה נמשכת אליו בעוצמה.
אני יושב היום וכותב את השורות האלו ולבי מלא בהודיה. אני לא מודה על החרדה עצמה ועל הסרטים האין-סופיים שעברתי, אך אני מודה על מה שלמדתי ממנה ומה שקיבלתי דרכה. אני אומר “תודה” לעצמי על כך שהתהליך העמוק הזה הוביל אותי לחיפוש פנימי ולעשיית שלום עם חלקים שזנחתי בי. אני אומר “תודה” על העזרה האדירה שקיבלתי ממטפלים אנושיים, כמו גם מן המדריכים הרוחניים שלחשו בי מילים של אהבה ונתנו לי כלים להתמודדות, ותודה לאשתי שהכילה ותמכה כשבן-זוגה הבלתי-נלאה הפך לרגעים רבים לצל של עצמו. ובהקשר לפרק זה - אני אומר “תודה” על כך שלמדתי ענווה.
שנים ארוכות לא הבנתי את האנשים ה”שרוטים” האלה עם כל החרדות, הפוביות והטקסים המוזרים. הם תמיד נראו לי “דפוקים” ולא הקדשתי לכך תשומת לב גדולה; לא גיליתי כלפיהם חמלה, גם לא רוע או תוקפנות—פשוט לא הבנתי ולא חשבתי שיש מה להבין. היום אני רואה דברים אחרת. איני רואה בחרדה “ערך”, גם אם היא נעשתה פופולרית בימינו. אנשים רבים מייחסים אותה לעצמם כי נדמה להם שזה הופך אותם למיוחדים, אך אדם שחווה חרדה באמת לא רוצה בה לעולם.
ובכל זאת, יש ערך ללמידה. בתוך התהליך שעברתי, ההתמודדות עם החרדה הפכה אותי לרך יותר, אמפתי יותר, לעניו יותר. ללא ענווה עמוקה לא הייתי מצליח ללמוד את מה שנדרשתי ללמוד, ולא הייתי מגיע לאן שנועדתי להגיע. הייתי נתקע באיזו פינה, באיזו אמונה או תפישה שאינה משרתת אותי. אך במקום זאת, שאלתי שוב ושוב: “מה אני יכול ללמוד? איך אוכל לראות זאת אחרת?” ועל כך אני מודה על העֲנָוָה שבתוכי.